מעדכן על תוצאות הניסוי המדעי שערכתי: 
א. אובססיה לא נעלמת אחרי 90 יום.
ב. פעולות בריחה (מדיה בהגזמה) מובילות בסוף לחיפוש תאווה.
ג. גם אם היה יום טוב, כל הסיבות להיות שמח ואסיר תודה. אבל חייבים פעולות.
ד. לבד בבית תמיד יהיה לי מסוכן. תמיד. 
ה. ההתמכרות לוקחת מקום ראשון, היא לפני הכל. גם שעות שינה יקרות.

א"ת שאני עדיין נקי. 92 יום, לא מובן מאליו בכלל.
א"ת שהצלחתי להשאר בכנות, להודות ולא לטייח.
א"ת על הבן שנולד לי בשבת. 
א"ת על משפחה עוזרת ותומכת. 
א"ת על כל ילד וילדה שקיבלתי במתנה מאלוקים.
א"ת שהוא רועה אותי בחסד. 

אני אסיר תודה לך...
אתה נותן לי המון השראה...
נולד לך ילד בשעה טובה... ואתה עסוק בהחלמה... אז נראה לי שכמו שההתמכרות לקחה מקום ראשון, בחסד ה' שמת את ההחלמה במקום ראשון... וואוו
אוהב 
הרבה נחת והמון מזל טוב

מזל"ט

ראשית תודה למברכים. אני מרגיש שכאן נמצאים החברים האמיתיים שלי, שמכירים אותי באמת, ולא רק את המסכה שלי. תודה לכם! 

אני עובר עומס. לארגן ברית, לתמוך ברגישות באשתי שאחרי לידה, חתונה של אחותי השבוע (ואיך לתאם את התנגדות האירועים), עדיין תקלות בדירה המושכרת, עורכת דין שבוחשת שם ומקשה על התהליך, ובת שהתחילה היןם לפתח חום.. 

ב"ה מתנהל בצורה טובה. ה' מוביל הכל, ומתחיל להסתדר. עם זאת, אני מרגיש שאני חייב שוב להתחבר. אני מןצא את עצמי בבקרים לבד בבית, שזה לא טוב בשבילי, והעומס נוטה להפיל אותי. 

אני חייב גם לזכור את זה, ולקבל שזה מסוכן לי. שבמקום לברוח או להתמוטט אני יכול וצריך לקבל תמיכה, מיקוד וכוח, בשיחות עם חברים, בכתיבת אסירויות תודה (ויש המון) ובתפילה. 

עכשיו הדבר הנכון בשבילי הוא לישון. גם םתחתי על זה מעגל. לילה טוב, והמשך שבוע מחובר ומחלים. 

שאלוקים יהיה איתך בכל הענינים.

מישהו העלה תמונה פורנוגרפית בקבוצה בוואטסאפ עם קישור לאתר. האמת שהפלאפון מראה את התמונה מטושטש ואז בוחרים אם להוריד, וכבר בטשטוש זה היה נראה חשוד, הורדתי רק לבדוק... אסירות תודה שמחקתי ישר והגבתי שזה לא לעניין (במחלה הייתי מגיב אותו דבר, אבל שומר את התמונה..) 
עליתי על זה שהפלאפון שומר בזיכרון את התמונה גם אם מחקתי אותה בוואטסאפ. פתחתי מעגל למחוק אותה בלי להתמקד בה. גם על זה אסירות תודה, על המודעות לערמומיות של המחלה. שפעם הייתי נכנס בכוונה טהורה למחוק ומוצא את עצמי.. אז ליתר בטחון פתחתי מול כמה חברים שיכלתי, ויצאתי נקי ומפוכח. 

אסירות תודה על פעולות פשוטות שמצילות ממה שפעם היה בלתי אפשרי. 
אסירות תודה על חברים תומכים יקרים שאיתי. 
אסירות תודה על מתנת הנקיות המדהימה הזו. 
אסירות תודה על דרך. 
אסירות תודה שאשתי מפרגנת לי לצאת לקבוצה על חשבון הקושי שלה לטפל בילדים. לא מובן מאליו בכלל. 

שלום רב
אתה כותב ממש 'תותח'
חבל שאין לי מספיק זמן לקרא את כל מה שכתבת
אבל זה מאד מחכים, ועוזר
הרבה הצלחה תמיד
אוהב
אושי

אוהבים,
שאלוקים יהיה איתך.

מאד חיבר אותי האסירות תודה.... המתנות הקטנות הם הגדולות....
אסירות תודה על בס"ד ובהשתדלותנו....

אתמול בצהריים חשבתי בלב: בא לי למות.. 

ואז נזכרתי שזה לא פעם ראשונה שאני חושב ככה. זה למעשה יכול לקרות גם פעמיים בשבוע.. 

לא שיש לי מחשבות אובדניות.. לא פתחתי חלון והסתכלתי למטה, לא הכנתי חבל, ח"ו. סתם חוסר כוח לקבל את החיים כמו שהם. 

מה שמצחיק בדיעבד זה חוסר הפרופורציה. מה קרה? ניסיתי לסדר בירוקרטיה מסוימת, העבירו אותי מזה לזה ומזה לזה עד שפשוט ניתקו. מעצבן, אבל לא סוף העולם.. 
הטיפול בדירה לא הסתיים. עדיין צריך להרים טלפונים ולהזיז כמה אנשים. אוקיי, עורכת הדין לא מרוצה. אז מה? 

לא נעים, אבל לא נורא.

הכול מתחיל מהציפייה שמגיע לי. מגיע לי, אבל ממש מגיע לי, חיים שקטים, שהכל מתנהל בקלות. וברגע שהתכניות טיפה מתנפצות - כבר לא שווה כלום. 

אז לזכור שאלוקים אוהב הביא אותי למצב הזה. לאט לאט אני מבין שהוא יודע בדיוק מה טוב בשבילי ושום דבר לא קורה בעולמו בטעות. וגם עכשיו זה כנראה ככה. 

בשביל זה אני חייב להתמקד באסירות תודה. ויש על מה. בואו נתחיל עם זה שיש לי ילד שצריך לסדר לו דברים, זה מורכב, אבל נס שיש אותו. 
שיש לי דירה. עם הרבה נזקים, אבל זה נכס. ובכלל נס שהצלחתי לקנות. 
ושיש לי חברים לפרוק את זה מולם. לא מובן כמה זה משחרר לדבר עם חברים. 

תודה! 

אתמול בערב התנצלתי לפני אשתי שלא יהיה לנו זמן לדבר, כי אני צריך להכין שיעור. 
יצא שאשתי הלכה לישון ואני עדיין במחשב, שומר על התינוק הישן. ידעתי שאשתי שונאת ללכת לישון לבד. מן הסתם זה קשור גם לשבירת האמון של מה שהיה קורה במחלה כשאני במחשב לבד בלילה והיא ישנה. בשלב מסוים התינוק בכה והבאתי אותו לאשתי, ששאלה אותי מתי אני בא לישון. 
הרגשתי כאילו נושפים לי בעורף ודוחקים בי, ועניתי (קצת ברוגז) שאני לא יודע. 
בסוף נכנסתי למיטה בשתים עשרה וחצי, בתחושה שאשתי כועסת עלי. 
בבוקר כולנו התעוררנו מאוחר. הכנתי בזריזות את הילדים ורצתי איתם לגן. יצא שבקושי הספקתי לומר שלום לאשתי. 

הייתי בתחושה שאשתי כועסת עלי. בינתיים יש כאן המון פגמי אופי. ריצוי, חוסר ערך עצמי, טינות ופחדים. 

אסירות תודה שהחלטתי לעשות פעולה הפוכה. שלחתי הודעה לאשתי שאני מצטער שלא הספקתי לדבר, שראיתי שקשה לה, שאני מעריך. פלא כמה ההודעה עשתה טוב. לשנינו. 

אני מוטרד, בלחץ. צריך להתקשר להסדיר עניין כספי מורכב (עדיין הנזק מהדירה..), ומפחד שיכעסו עלי, אין לי כוח לטפל בזה. השכן התקשר ולא היה לי כוח נפשי לענות. שלחתי לו שאתקשר בהמשך.. מעדיף כבר לשלם, למרות שאין לי מאיפה, רק כדי לברוח מהתמודדות. יודע שזו בריחה. מתפלל לאלוקים שיתן לי את הכוח לקבל את המציאות על כל סיבוכיה ולא לברוח, ולהתנהל בחכמה, לא בכעס ולא בריצוי. תודה חברים. 

זהו, אחרי סבב שיחות לחברים הגיע הזמן, פשוט להתקשר ולהסדיר. אני יודע מה לומר ומה אני צריך לעשות. רק מפחד ומתוסכל. ואולי אני סתם מנפח סיפור בראש מכלום? יאללה. 

טוב, אני מתקשר לשכן. ה' יתן לי את המילים הנכונות בלי כעס בלי פחד בלי ריצוי, לקבל את המציאות כמו שהיא, לדעת שה' מזמן לידי בדיוק מה שהכי טוב לי.

כמו תמיד, בסוף זה היה ממש פשוט.. 
התקשרתי, דיברנו שיחה עניינית מה צריך ואיך עושים את זה, ושלום. 
מסתבר שהתרגלתי לברוח מאחריות, ואז בסוף כועסים עלי, עד שאני בטוח בכל מקרה שאני צריך לקחת אחריות שכועסים עלי. וזה לא ככה. כשלוקחים אחריות אז הצד השני בד"כ מפרגן. 

עוד אחת מהמתנות של קבלת החיים כמו שהם. 
אסירות תודה. 
במיוחד לחברים שעזרו! 

אוהבים,
תודה על השיתוף.

בשבת, הילדים ממש שיגעו אותי. הם רבו ברמות שלא היו פעם, עד שנשכו אחד את השני עד זוב דם (הוכח שהשיניים של הקטן יותר חדות משל הגדולה. סימוכין: סימן עמוק על הזרוע של הגדולה..) היינו צריכים לחבוש אותם בפלסטרים. בהמשך הקטן "התעלק" עלי ובסוף נשך לי את הציצית ונקרעו כמה חוטים (זו ציצית עם תכלת, יקרה). איבדתי שליטה ודחפתי אותו. הוא בכה, לא נראה לי שכאב לא פיזית, רק הוא נעלב..

במוצ"ש דיברתי עם אשתי, שהזכירה לי שזו לא התנהגות שלהם. הם בד" כ הרבה יותר נוחים. הם פשוט בתקופה קשה, תינוק נוסף במשפחה, צריכים תוספת צומי ואהבה. 

בלילה של יום ראשון השכבתי אותם, כל הזמן במודעות ששום דבר לא נגדי. אמנם הם השתוללו ועשו שטויות. אבל זכרתי שהם לא רבים איתי, הם בתקופה קשה, הם צריכים אותי. עמדתי על גבולות, אבל לא בכעס מתוך היפגעות. אפשרתי להתפנק, נתתי המון אהבה וחיבוקים. 

אסירות תודה על זה. זה לא טבעי ולא מובן מאליו. 

גם להפתח לשמוע את אשתי בלי להצדיק את עצמי אוטומטית, גם לצאת מעצמי, גם לקבל מכות (מילדון בן שנתיים..) ולהחזיר חיבוק. 

תודה לאלוקים על השינוי!