שמתי לב היום כשחלפתי ליד קבוצת בנות רועשת היה בא לי להרים את העיניים ולהפנות אליהם מבט, "לראות אותם במיטבם", - שאני מחפש להיות "בהיי"! להיות "שם" בתחושה המרוממת הזו.
זה הזכיר לי בדיוק את מה שכתוב בספר הגדול שהאלכוהוליסטים רוצים ומחפשים לחוש בתחושת ההיי כל הזמן. פתאום שמתי לב על עצמי שאני בדיוק כמו אותם האלכוהוליסטים האנונימיים המכורים. רק שהם מכורים לאלכוהול ואני מכור לתאווה. וזהו בדיוק גם מה שכתוב בספר הלבן שאנו מחפשים להתמזג ולהיות "עם", להתמזג עם הדמות שאותה אנו צופים בה או חושבים עליה. אנו רוצים לחוש אחד, כלומר אנו מחפשים את
השלמות המלאה; וזה יכול להיות רק עם אנו מחוברים ל'אחת', לאותה האחת.
הרגשתי שחסר לי בתחושת ה'היי', וכשראיתי אותם חשבתי בתוך עצמי כי הם ישלימו לי את זה ויביאו אותי ל"היי". (וזה מה שקרה לי עם עוד כמה חברות).
אבל למזלי, הייתי בשלווה ובמנוחה נפשית מהתוכנית שכתוצאה ממנה - למרות החיסרון בתחושת היי - השלווה לא אפשרה לעיניים לשוטט ומנעה מהם להביט על הבנות למרות החיסרון בהיי.
מהיכן נובע הצורך בלחוש בהיי? למה יש דבר כזה? ואיך פותרים אותו??
פתאום התחלתי לקלוט משהו עמוק, מזווית נוספת, למרות שידעתי אותו מקודם, והוא שאנו זקוקים לחיבור אמיתי וטוב, לחיבור טהור ואוהב. הוא החיבור שיעשה אותי שלם; את החיבור המיוחד הזה אני יכול להשיג רק אם אהיה מחובר לאבי שבשמים. אם אהיה מחובר אליו הוא זה שיעשה אותי שלם וטוב, הוא שיעניק לי את תחושת ההיי לה אני זקוק וצריך. הוא שימלא אותי וישמח אותי.
וכן מעניין לעניין באותו עניין:
אני רואה שיש הרבה דברים בחיים המביאים לך סיפוק; אבל יש לדעת כי רק הסיפוק שאני
ירצה בו. היינו הסיפוק המיוחד לי, (כי לכל אחד יש סיפוק מיוחד משלו) - הוא הסיפוק העיקרי שאותו אני צריך ביום יום.
אפילו שתתעסק בהרבה דברים טובים. כל עוד ולא התעסקת בדבר הטוב
בעבורך עדיין תחוש בחוסר ההיי. עיסוק בדבר טוב ומספק - הוא הכרחי להחלמה.
את זה למדתי מתוך הניסיונות של החיים. אך כעת לאור המקרה שעברתי (ובהצטרפות למקרים הקודמים) אני רואה בזה כדבר הנכון שבעתיים!
עבורי לדעת דבר כזה, הוא גדול מאוד מאוד!
