וואי, תודה שכתבת את הדברים היפים! כל כך מזדהה. ממש קשה לי לא להעיר לאישתי ולדאוג לה בלי סוף שתדאג לעצמה לחיים טובים יותר, אבל יש מצב שבלעדי היא לא רואה את הדאגות... בעיני זה כמו שאנשים שאוהבים שוקולד מריר, יין יבש, סלט לא מתובל, קפה בלי סוכר והם מנסים להסביר לסביבה שכל העולם טועה ושאנשים חושבים שהם נהנים ושהם לא נהנים באמת. אז אולי הטבע הבריא אומר שיותר טעים בלי סוכר, אבל אם אנשים נהנים, אז למה לקחת להם את הסוכר? אולי הטבע הבריא אומר שאישתי צריכה להיות פחות עם הפלאפון וצריכה לעשות יותר ספורט, והחבר שלי צריך ללכת לאימון לקראת חתונה וצריך להשקיע בכלכלה, אבל אם הם מעדיפים להתלונן ולא מקבלים עת עצתי, זה עניין של טעם וריח! יותר טעים להם להתלונן על המציאות מאשר לשנות אותה!
אז זו ממש העבודה שלי בחודש וחצי האחרונים והדברים שלך נגעו לי בול. בשבוע האחרון אני עושה תרגיל (אמרתי לאישתי שזה חלק מתרגיל) כל יום אני אומר לה תודה אחת וסליחה אחת, אבל בצורה נקיה ובלי הסתייגויות (הסתייגות זה כמו לומר "תודה שגיהצת את ערימת הבגדים שצברת בחודש האחרון" המילים בחודש האחרון הם הסתייגות הם נובעים מזה שאני לא יכול שלא להכניס ביקורת מועטה. כאילו שאני חושש שאם אגיד תודה או סליחה בלי הסתייגות זה יתן לגיטימציה לאישתי לדחות שוב את הגיהוצים במשך חודש).
ושוב, תודה שהעלית את זה!