מוצ"ש. מגיע הביתה אחרי בילוי עם חברים, השעה מאוחרת.. כבר 1 בלילה. כל האורות בבית כבויים וכולם ישנים. יורד למטה רגע לשים משהו במחסן, עובר ליד חדר העבודה עם המחשב. הוא מחכה לי, פתוח, וקורץ לי. אני מניד כלפיו את ראשי בנימוס אבל לא מתקרב, ועולה למעלה. בצעדים כבדים. הולך לחדר ומתארגן לשינה, ומרגיש את הדופק עולה, ואת הרגליים שמרגישות פתאום כאילו הן עשויות עופרת. עבר כבר המון זמן, ועדיין קשה כל כך.
כבר 3 חודשים וחצי. ב' אלול, זה התאריך. עד ב' אלול הייתי הולך למחשב. בכל הזדמנות כזאת ונופל, אפילו שעה שעתיים. גם כשהייתי צריך לקום ב6 בבוקר לבסיס, וכל שעת שינה הייתה חשובה.. זה לא היה עוצר אותי. העדפתי לצפות מאשר לישון.
והיום אני מתגבר. הרגלתי את עצמי לכללים מאוד ברורים, לא מתקרבים למחשב. לא נשברים כשקשה. כי קשה תמיד יהיה אבל עדיין צריך להתגבר. "קשה" זה לא תירוץ, וגם לא "קשה מאוד". עובדה שעד עכשיו היה קשה מאוד מאוד, ולפעמים קשה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ועדיין הצלחתי.אז הכל טוב, זו לא סיבה להישבר.
אז כבר בערך 100 ימים, אבל עדיין נורא קשה לי. חשבתי שיהיה לי קל יותר בשלב מסויים. שיהיו פחות מחשבות רעות, שאפנטז פחות.. שאקבל את עצמי יותר ואראה התקדמות.
אבל זה לא המצב. אני אמנם מצליח ומתקדם מבחינת כמות הימים, וברוך ה' אני ממש מרגיש שזה בחסד עליון, ומקפיד להתפלל המון המון על ההתמודדות, להיות הכי פתוח על זה עם אבא שבשמיים ולבקש עזרה.
אבל אני לא מרגיש שאני באמת מתקדם. אני מרגיש כאילו במקרה, כאילו סתם בפוקס או באיזה נס של הקב"ה אני ב100 יום. לא שבניתי אצלי משהו, לא שהתקדמתי.. המחשבות אותן מחשבות והרצונות אותם רצונות.
וחשבתי שיהיה אחרת, שאשתנה. ואני מצליח ואני לא ממעיט בערך של זה, אבל קיים איזה תסכול גדול, כשאני קולט שאני עוד מתגעגע לנפילה. ממש ממש מתגעגע. אחרי הכל הנפילות היו חלק מחיי מגיל 9. היום אני בן 21. אולי לא נפרדים מזה כ"כ מהר.
זהו, הייתי צריך לפרוק קצת. מקווה שהבנתם למרות שכתבתי מבולבל.
שבוע טוב לכולם. שמח שיש לי אתכם.
יעקב.
