ראש השנה בצילו של אלוהים, מתוך חיבור, דרך, פעולות חיוביות
אז נכנסתי לראש השנה די רגוע למרות הצעד 4 - שהייתי צריך לכתוב ולהשתחרר. אסירות תודה - ויתרתי על המקום הזה של המריבה, הטינה, הצורך בלשמור על האגו. נכון שהאופי שלי רוצה צומי, יחס, ולהיות קרוב לרציניים. אפשר לעשות פעולה הפוכה, שאני משחרר, ונהפך לגוש של נתינה, גוש של אהבה, לתת לכל אחד שלום, חיבוק/לחיצת יד מתוך אהבה אמיתית. זה יוצר אצלי מנגנון אהבה שאינה תלויה בדבר.
מרגיש צורך לדבר על הדחייה. אני מרגיש דחייה בשידוכים שגורמת לי לחשוב שאני לא ראוי לבחורה. האמת שאחרי שנה וחצי שלא יצאתי עם בחורות, מרגיש מנותק, מרגיש דחוי. רוצה לשחרר את זה, לזכור שזה הדרך שלי וזה בסדר. אין צורך ברחמים עצמיים. העיקר כעת, החיבור עם אלוהים. אני יכול לדבר איתו. אני לא פועל על התאוה. אני מתעסק בחיובי.
שאני יושב רגוע בראש השנה, חלק מהזמן לצידי ישב חבר תוכנית, מתחבר, משתף את התחושות, מנסה לעשות חשבון נפש, איפה אני, אסירות תודה, אני יכול להנציח הרבה דברים שאני עושה – זיכוי הרבים מטורף, שאין מי שהיה עושה את זה, אני יכול להגיד באופן כנה שאני רוצה שיהיה אכפת לי מהמלכות של אלוהים. מחכה שזה יקרה.
האמת שאני קצת מפחד שאני מתבגר ואני לא מוצא את האחת, אני רואה שיש רווקים בני 40+ שזה כבר מביא למצב נפשי מסוים – שאני לא מקנא בו, שאני חושב על זה אני אומר, יש משהו שאם אני לא משנה פאזה אני נכשל בכל הסוגיא הזאת של שידוכים.
לדעת לקבל לא! אני פעם ראשונה שיצאתי עם בחורה קבלתי תשובה – לא! בצורה מאד קשה, אמא שלי העבירה לי מסר שאני כאילו לא טוב, היא פשוט היתה בחורה לא ערכית וזה לא התאים לי – אסירות תודה. במקום שאמא שלי תרים לי – היא הורידה לי. במקום להרגיש פצוע – אני משנה גישה. אני בסדר, אני ראוי, פשוט יש אחת שהיא מחכה לי והיא מתאימה ואני לא צריך להיפגע מאף אחת.
אלוהים רוצה שהמסע החיפוש שלי לזוגיות - יהיה קצת יותר צבעוני, אולי בשביל שיהיה ריגוש במציאה... מתוך הכאב מרגישים את הצמיחה ועוד מונחים שאני רוצה לחיות אותם... ברור שהכל זה ענין של התקדמות ולא שלימות. הנצחת הניצחון הגובר והולך על התאוה.
אני לא לבד: מזדהה עם החלשים, המסכנים, השבורים, המוזרים, המחפשים, המכורים למיניהם
האמת שמאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי להיות בחברת החלשים – כאלה שקשה להם, הם לא יכולים לבד, הם צריכים עזרה, מצד אחד היה לי קשה מאד לאגו והאופי שלי, אבל מצאתי שם את המקום שלי, הזדהות, הבית שלי. אני הייתי חלש מאז שאני זוכר את עצמי... הרגשתי חלש פיזי, רוחני, נפשי.
אני נזכר, שהיה לי הרבה הזדמנויות בחיים להיות בחברת תסמונות דאון ברמות שונות, שממש היה אכפת לי לדאוג להם, אהבתי לדבר איתם, לשמח אותם, לתת להם את המקום שלהם, לא מתוך שירגישו שאני יותר מהם, אלא להיפך שהם טובים כמו שהם.
תמיד חיפשתי את אותם ילדים, בחורים שקשה להם יותר, הם לא בתלם, הם מחפשים את הדרך של עצמם שלפעמים היא בדיוק הפוך מהתלם, את אותם אנשים שהם מסכנים, ניחתים, קשה להם עם החברה, עם ההורים, עם המשפחה,
יצא לי בשנה האחרונה להתחבק עם כל מיני סוגים של מכורים, הרבה הזדהות, הרבה הכלה, הרבה כח, אני לא לבד. אני לא יותר טוב מהם. אני לא רוצה להתנשאות אליהם, אני נותן להם חיבוק, אהבה, מילה טובה, כי זה נותן לנו כח להמשיך.
שאני אומר המלך הקדוש והמלך המשפט - אני מתכוון הכי פשוט, שאני רוצה שהמלכות של אלוהים תשלוט - זה אומר שעל ידי כך הדור המכורים יקטע. הדור של החולים הרוחניים – יפסק. שאותם אנשים שפוגעים ונפגעים וממשיכים על עצמם את המחלה - יפסיקו. אני חושב שלהיות מכור נקי – זה דבר נפלא, ערוץ ישיר לאלוקים.
כמה כאב שיהיה, כמה סבל שקיים - זה לא מצדיק שום שימוש שיהיה. ישנם אנשים שאלוהים שבר אותם. פירוק והרכבה – כי כנראה זה הדרך היחידה שלהם לחיים רוחניים, לחיות באמת.
מכור - אין לו פריבילגיה – רק אלוהים, זה הפיתרון שלו. מה זה אם לא מתנה? ת'אמת מי יכול בלי אלוהים, אבל מכור קיבל ערוץ ישיר שהוא חי מול אלוהים וזה הדרך שלו לחיות נכון, לעשות דרך, להיות מחובר ולהנות במקום לסבול.
