בעניין תשובה – לימים הנוראים (המשך של אותו נושא)
חבר כתב לי יפה ואמיתי:
"השנה יש לנו ההזדמנות להתפלל לבד, ביחידות, רק מול הבורא אבל קשה לי להתחרט. אם אני עושה משהו לא טוב בדרך כלל זה טעות. אני לא מרגיש שאני מתכוון לעשות משהו רע. אני בן אדם ועושה טעיות אבל אני לא חושב שאני רע. אז מה אני צריך לנסות להשיג עם תשובה? איך תשובה באמת יכול לשנות אותי?"
תשובה היא להתחרט על המעשים הרעים, להצטער על העבר ולקבל לא לעשות כך בעתיד.
התורה נקראת עץ החיים, תורת חיים. היא מקור החיים.
"וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים."
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כלו מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר: ונהר יוצא מעדן וגו'."
בברכת חתנים אומרים:
"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
בשמות רבה (ב'): "נתן הקדוש ברוך הוא לישראל לשמור את התורה, והתנה עמהם ואמר להם: "כל מי שהוא משמר את התורה – הרי גן עדן לפניו, ומי שאינו משמר את התורה – הרי גהינום לפניו".
התורה היא עצמה גן העדן, זה לא שכר חיצוני, כמו מי שעובד כפקיד בעיריה ומקבל ממון בשכר זה. מי שעוסק בתורה זוכה לעולם הבא כי הוא מתאחד עם התורה והתורה עצמה היא היא גן עדן.
עדן פירושו עונג, ומה שעושים בגן עדן הוא מה שעושים חתן וכלה, שמחים בשמחת חתנים. הדבר הראשון שאדם עשה בגן עדן הוא לדעת את חוה אשתו, וסביב זה כל השקלא וטריא של העניין, פרשת הנחש וכו'.
נאמר בבבא בתרא נ"ח א' שאברהם במערת הקבורה היה ישן בין זרועותיה של שרה והיא מעיינת בראשו, ונאמר שם שאם לא היה ידוע שבעולם הבא אין יצר הרע היה זה חוסר צניעות לראותם בכך. זה מה שהם עשו בעולם הבא, עסקו במיניות, לא התנדנדו מול דף גמרא. והרי אמרו שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, אלא שזה היינו הך. ולימוד תורה לאמיתה לשמה בפנימיותה גםם זה אותו עניין עצמו.
לפני הגלות כל המעשים הפרטיים, כל תרי"ג מצוות התורה, וכל מה שנקרא אצל חז"ל 'מעשים טובים', היו נחלים שמימיהם נבעו מהמעיין, היו אופנים של חיים, של יופי ותשוקה. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שבסוכות חיכה בקוצר רוח ובלי שינה לבוקר שבו יוכל לקיים מצוות לולב, הלולב היה בארון עם דלת זכוכית, ומייד כשהגיע הרגע הוא פשט את ידו דרך הזכוכית ולא שם לב שהוא שותת דם ואחז בלולב. זו תשוקה. מה שמעורר תשוקה הוא יופי, והוא השיג את היופי שיש במצוות לולב, ומזה השתוקק כל כך.
.
.
נאמר שבגלות לא באמת מקיימים מצוות, אלא רק עושים ציונים לקיום המצוות כדי שההרגל לא יפסק ולא תהיינה זרות בזמן הגאולה.
רש"י על דברים יא יח:
"אף לאחר שתגלו מן הארץ היו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים"
.
רמב"ן על תורה (ויקרא יח כה):
"ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה… אע"פ שאני מגלה אתכם וכו' והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'…".
רשב"א בתשובה סימן קלד:
"שאלת מה שאמרו כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה. תשובה לפי שארץ ישראל נקראת נחלת ה'… והוא יתברך נקרא אלוה הארץ, ומיוחדת לו לא לשרי מעלה… ועיקר מצוות התורה כולן בארץ הן עוד פי כמה מצוות אינן נהוגות כלל אלא בארץ כמו שאמרו במפורש הציבי לך ציונים".
רבנו בחיי (דברים יא יח):
"דרשו חז"ל אף לאחר שתגלו מן הארץ הוו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות… הכוונה בזה לומר כי אף על פי שאנו עושים המצוות בחו"ל והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדום חז"ל שאין עיקר עשיתן אלא בארץ הקדושה".
אבן עזרא דברים ד' ח'
"וכעס למדתי אתכם… כאשר צוני ה' כי המצוות הן מצוותיו שתעשו בארץ שיתן לכם ה' לירושה"
דברים כו טז
"היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת לעשות אותם", ופירש האבן עזרא: "ועשית אותם – בארץ".
רשב"ם (דברים ה כח):
"ועשו בארץ – זה שאמר משה למעלה (ד,יג) ואותי צוה ה' בעת ההיא… לעשותכם אותם בארץ".
.
"בארץ" פירושו בזמן שיש חיים, הגלות היא המוות. בארץ כל מצווה היא נחל נובע ממקור החיים, היא פתיחת עוד באר סתומה של יופי אלוהי שמעורר עוד באר סתומה של תשוקה. בארץ המצוות מתקיימות כאילו מאליהן, הרגליים מוליכות בעצמן לבית המדרש, כל עצמותי תאמרנה, ליבי ובשרי ירננו אל אל חי. כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים, וזה בקיום פרטי תרי"ג המצוות. החיים השופעים מניעים את האיברים בתשוקה ושמחה למעשי קיום המצוות ולמעשים טובים. וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. ולאין אונים עצמה ירבה. כמו שיעקב הרים את הסלע מהבאר כשראה את רחל. קיום המצוות הוא זרימה טבעית של כח החיים והשמחה.
בזמננו קיום המצוות אינו כזה, הוא מעשים שלא נובעים מהמעיין של החיים, איבדנו את החיבור בין מעיין החיים למעשי המצוות וכל המעשים הטובים. לכן אין מקום לשוב בתשובה על פרטי המעשים, מעשי המצוות והמעשים הטובים. אנחנו סוחבים בקושי את העגלה טעונת האבנים של מעשי המצוות, משום הציבי לך ציונים. ואין מקום להצטער אם לא הצלחנו במשהו ואין מקום לקבל על עצמנו להתחזק יותר כי ידוע לכל שהקבלות האלה לא יחזיקו יותר מיום או לכל היותר שבוע. אנחנו סוחבים ושחוקים ועייפים וכבר אין לנו כח והלוואי שנצליח להמשיך לסחוב את זה כמו שזה כעת, ואין שום אפשרות שנצטער שלא סוחבים יותר ואין שום טעם לקבל קבלה לסחוב יותר.
בגלות זה כמו עץ בשלכת, בחורף, כל העלים נשרו, אבל משהו בפנים עמוק, בלחלוחית שבגזע ובשורש, נשאר חי. אחרי שכל הענפים יבשים ומתים, הדבר היחיד שנשאר חי אצלנו הוא המעיין.
זה עניין הסוגיא במסכת מכות כ"ד, שנאמר שלא היה כח לקיים כל התרי"ג, וכל דור מיעטו את המצוות, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". ברמב"ם מבואר היטב שאמונה היא ידיעה הכי ברורה ובלתי אמצעית, ראיה ישירה בשכל העיוני. לא כמו הפירוש המודרני שמועתק מהנצרות שאמונה פירושה להאמין במשהו שאני לא יודע. "וצדיק באמונתו יחיה" פירושו שיש בו דעת אלהים בהירה ושלמה ככל שאפשר לאדם. הארכתי הרבה במקומות אחרים על אחדות השכל והמושכל, זה מתחיל אצל הבורא וזה גם בהשכלת האדם, וזה זיווג של המשכיל והמושכל. שכל פירושו תשוקה, זיווג.
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" להשכיל הוא כמו תאווה. שמביאה לסיווג הוא האכילה. צדיק באמונתו יחיה זה תשוקה וזיווג. וזה בהכרח מקיף את כל מדרגות החיים כי כולן אחת, מהבשר עד המופשט ביותר.
המצווה האחת שנותרה לנו כמצווה אמיתית וחיה, הדבר היחיד שקושר אותנו לתור הועבודה, היא התשוקה, המיניות, הזיווג. דוד המלך עסק במצוות עונה כמצווה המיוחדת שהיא מרכז עבודת ה' שלו, וזה בחינת משיח שהוא מזרע דוד, חידוש החיים מתוך המוות של הגלות.
העניין הזה תמיד צריך חיזוק. תמיד היצר הרע משכיח את זה מאיתנו. אנחנו עסוקים בדברים אחרים, עייפים, מתחמקים. או מי שפרוץ בעריות גם הוא מתרחק מהעניין לקצה השני ואובד שם. אי אפשר להחליט לעשות שממחר אהיה אדם שיש בו תשוקה ומיניות. אופן כזה של קיוןם זה בדיוק מה שמנתק אותנו מכל החיים שיש במצוות ומעשים טובים. זה עניין שצומח מעצמו, מכוחות החיים, כמו נבט. איננו צריכים לעשות שום דבר, ולא להפעיל כח לשנות שום דבר. צריך רק להיות עם זה. להיות נוכח בעניין הזה. להיות קרוב לזה, מקשיב לזה. מתבונן, מנסה לדעת מה קורה בתחום הזה. מה חוסם את זה. גם אם יש דברים שחוסמים, לא צריך בכח לפתוח אותם, רק להסתכל עליהם, להבין אותם, להקשיב להם. לנסות לגעת בבדידות ובצער ובקור שהחסימה גורמת. לגעת בפחד ובבדידות שגורמים לחסימה. פשוט להיות עם זה. לא ללכת לאיבוד, לא לשכוח, לא להתפזר. ולדעת שחבל על זה שאין לנו את התשוקה והמיניות. זה החרטה והצער של מצוות תשובה.
אנחנו מפרידים בין אהבה ותשוקה מינית. זה חלק מהקלקול. אין בכלל הפרדה ביניהם. והאדם ידע את חוה אשתו. ידע בכל המדרגות, נפשית רוחנית גופנית והכל אחד גמור. והגופני הוא הבסיס שעליו הכל יושב. זו קומה א', שבלעדיה לא תיתכן קומה ב'. ואם קומה א' קיימת קומה ב' כבר תיבנה מעצמה בקלות. העיקר שתהיה קומה א' בנויה נכון.
כשנתפלל בראש השנה ויום הכיפורים, נדבר עם הבורא, שהוא מקור החיים ומקור התשוקה, התשוקה היא הצלם אלהים, ונחזור לפניו בתשובה אל המיניות שלנו, ונצטער על הזמן שביטלנו מזה, ונקבל לעתיד לא להיות מנותקים מהעניין.לא שייך להבטיח שנעשה משהו מעשי מוגדר, שנשתנה במשהו, זה צומח מאליו מכוחות החיים. רק לא לרמוס את זה, לא ללכת לאיבוד מזה. חטא זה מלשון להחטיא את המטרה. אנחנו משקיעים להתפתח בקריירה, לצבור ממון או ידיעת דפי גמרא, וכו' וכו'. אלה יכולים להיות ביטויים של כוחות חיים וחשיבותם גדולה. אבל אלה רק ענפים ואנו עוסקים בענפים שוכחים את הגזע והשורש. מהעבודה או מהלימוד בכולל אנחנו חוזרים עייפים, שוכבים ליד האשה ומסתובבים לצד השני ונרדמים. לפעמים עושים משהו שגרתי ואז מסתובבים ונרדמים. לא מדברים על זה, לא חיים את זה, לא מבינים שזה העיקר של הכל. על זה אנו מכים על החזה בוידוי, אשמנו בגדנו גזלנו דיברנו דופי. אשמנו בהזנחת החיים, שזה הקב"ה ועבודתו ותורתו, בגדנו במחוייבות שלנו לחיים, גזלנו את החיים, דיברנו דופי ולא דיברנו בחיים. דיברנו עם האשה על איזה חידוד תורה שרב פלוני אמר, ולא על החיים עצמם, על המיניות שלנו. כשעל המיניות שותקים שתיקה רועמת מחניקה ממיתה, כל שאר הדיבורים הם דיבורי דופי כי הם כלי להרוג את החיים, להתחמק ממה שבאמת יש לדבר עליו. העוינו, עיוותנו את המיניות שלנו, עם כל מיני הרהורי זימה והוצאת זרע לבטלה וכל מיני עיוותים, ומי שפרוץ בזימה העווה יותר ויותר. לא היינו ישרים אל מעוותים, כי היושר זה למצוא שם את מיש אני באמת, את עצם האישיות, את המקום הפגיע, האישי, המסתתר, שמשתוקק למיניות ביחד עם חום ורוך ואהבה וקשר והבנה. מיניות שהיא קשר בין האיש לאשה, על ידי שהם מספרים זה לזה. אחד הכינויים של תשמיש המיטה הוא אשה שמספרת עם בעלה. זה קשר שבו הם מספרים את עצמם זה לזה. לתנות אהבה. ואנו מעוותים את זה למשהו חיצוני מכוער וגס וזול וטמא ובזוי. אלוהיהם של אלה שונא זימה.
מה שהתשמיש נקרא לתנות אהבה יש בזה עניין יפה. תן מספר את עצמו ביללות שלו. מי ששמע היטב מרגיש כמה יללות של תן יש בהן השתפכות כל עצמיותו, כל ליבו מהשורש, במיוחד יותר מכל חיה. הוא נותן את כל עצמו ביללה שלו, ולא צריך מילים, זה יותר ממילים, זה השורש והעצם. הוא נקרא תן כי הוא נותן את כל עצמו ביללה. גם במעמד הר סיני העיקר היה קול השופר שהולך וגדל, וכמו שביאר במורה נבוכים. קול פשוט אחד שהוא השורש של הכל, והמילים מתפרטות ממנו.
וזה העניין של קול שופר של ראש השנה. שהוא קול אחד פשוט של געיה ובכי ויללה שבא מהמעמקים הכי פנימיים. ובו אנו נותנים את כל עצמיותנו. וכן הבורא נתן את עצמו בהר סיני וכמוש אמרו במסכת שבת שאנכי של עשרת הדברות הוא ראשי תיבות של אנא נפשאי כתבית יהבית. אני את עצמי כתבתי ונתתי. והעצם הוא בקול הפשוט האחד של השופר שהוא מהנקודה הפנימית של הלב. ותינוי אהבה הוא מלשון תן. ובספרי הקבלה מדמים את מצוות עונה למצוות שופר. כי הם אותו עניין. תקיעת שופר מורידה את הנקודה של כל השנה, שממנה חיי כל האנושות, וביאה יוצרת את הנקודה של ההפריה שממנה הולד וממשיך לקיום האנושות כולה.
וכן הלאה כל הוידוי לאמיתו עוסק רק בזה. כי זה השורש וממילא כל ענף שיש בוידוי מחובר לשורש.
תשובה כזו בתחילת כל שנה, גורמת שהשנה תהיה מבורכת וטובה. מתפללים כתבנו וחתמנו בספר החיים. המיניות היא ספר החיים, מי שמתחבר אליה מחדש כל שנה, בודק ונותן דין וחשבון על כל מה שהתרחק מזה, ברח מזה, הוא מי שנכתב ונחתם בספר החיים, כי זה החיים.
