שלום שמי דייב ואני סקסוהוליסט
מצהיר על שלושה נפילות אתמול בלילה
[אחד במקלחת ושניים בחדר שלי]
במשך השנים האחרונות יש ימים שאני מרגיש גוסס מהתאווה. אולי כלפי חוץ - לא רואים בכלל שאני חולה ומרגיש את מה שאני מרגיש [פיזי נפשי ורוחני], אבל בפנים יש ימים [כמו עכשיו] שאני ממש גוסס. חולה במחלת הבדידות, אני באמת הרבה שעות לבד... כמובן שיש עוד כמה מרכיבים של המחלה, כמו; פחד[1], בושה[2], אשמה[3], שנאה עצמית[4], חוסר בהערכה עצמית[5], חוסר שלווה[6] ועוד (על כך אני כעת עובד בצעד 4 להכיר את עצמי). כל מרכיב של המחלה הוא מסוכן בפני עצמו, וכולם ביחד - סיכון קטלני. אבל הבדידות - הייתה הנוראה מכל, היא זו שהיא קוברת ומכסה אותי מתחת לאדמה.
ישנם אנשים רבים חולים בעולם שלנו, אבל בדרך כלל הם לא בודדים. הם נמצאים בין בני משפחה שמשתדלים להראות אמפתיה, והרבה פעמים הם נמצאים כמובן בין חולים כמוהם, שם הם יכולים להרגיש הזדהות ולקבל הבנה ותמיכה נפשית וכלכלית. הבעיה שלי היתה כפולה: מצד אחד אני חולה במחלת הבדידות, ומצד שני אסור שאף אחד יידע על כך. אז אני נמצא בין אנשים, לפעמים אפילו מסמר הערב/ הפרויקט/ הקהילה, אני עושה הרבה דברים, יש לי הרבה מאד חברים ואוהבים, אבל בעצם אני לבד...
ברור שאני בודד, כיון שרק אני יודע מי אני באמת. כל השאר? אם הם היו יודעים מי אני, הם לא היו מסתכלים לכיוון שלי. אז הם לא באמת חברים שלי, ואין לי איתם באמת שום דבר משותף. כן, ברור שגדלנו ביחד מכיתה א', אבל מה הוא באמת יודע עלי ועל מה שאני מתמודד איתו?
וזה כולל לא רק אנשים זרים, אלא גם כאלו שבאמת רוצים לעזור ואפילו אנשי מקצוע.
הנה הלכתי לפני כמה שנים למטפל שיושב על כסא משרדי והייתי צריך לספר לו על עצמי. הוא קיבל כסף בדיוק בשביל זה - כדי להבין אותי, אבל אני לא מרגיש שהוא יכול להבין אותי באמת. כן, הוא שמע על זה ממאות מטופלים וגם קרא המון על ההתמכרויות למין, אבל הוא לא היה שם. הוא אף פעם לא הרגיש את האש הזאת ששורפת אותי מבפנים אחרי הנפילה, ולא שמע את השקט הנורא שמגיע אחרי ההתנפצות, מיד אחרי שהנפילה מסתיימת ומגיעה עוד אחת.
והרבנים שדיברו איתי, וההורים שלי שניסו להבין מה עובר עליי. אין סיכוי שהם יבינו אותי. הרבנים שאמרו לי ללמוד דברים מסוימים כתשובה על מעשי, אבל אני לא צריך סדרי לימוד כתשובה, כי אני לא רוצה לעשות את מה שאני עושה. אני צריך שהוא יעזור לי - איך לא לחזור לשם. אבל כנראה שהוא לא יכול, כי הוא חושב שאם רק ארצה מספיק - אוכל להפסיק. ואני בתוכי יודע שזה לא נכון ושאין לי סיכוי [תאמת שלא בדקתי, אבל ככה היה עם הרבנים שלי עד עכשיו].
אבל החברים בקבוצה - זה כבר משהו אחר. הם לא קראו ספרים על התמכרויות, כיון שהם בעצמם מכורים. הם לא צריכים לשמוע הרצאות על הנושא כי הם מכירים את הכל מעצמם. כאשר אני מספר על ההרגשה של המוח שנכבה כאשר התאווה מגיעה לביקור - הם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, וכאשר אני מספר להם כמה לא רציתי ליפול אבל פשוט לא יכולתי לעצור - הם מזדהים עם כל מילה שלי. כאשר אני שומע אותם מספרים את החוויות שלהם, גם אם הפרטים שונים, עדיין הסיפור הוא הסיפור האישי שלי.
רק מכאן אני יכול להחלים. רק כאשר יש מי שאני יכול להזדהות איתו ולהרגיש שהוא באמת מזדהה איתי. רק בחבר מכור כמוני אני יכול לתת אמון ולחשוף בפניו את מי שאני בלי להתבייש, ולדעת שזאת הדרך להחלמה.
דיברתי עם הספונסר היום והוא אמר לי זה אולי כואב לשמוע ומעצבן אבל אתה צריך לדעת שעיקר השיתוף הוא לפני הנפילה ולא אחרי... כמה שזה נכון, מתפלל לנכונות לשתף קודם.
_______________________________
[1] אני מפחד לפגוש אנשים מסוימים, כמו רבנים שלי לשעבר, לפגוש חברים, זה שאני לא נמצא בישיבה, פחד שאני לא אתחתן עם מישהי שמתאימה לי, פחד שעוד אחת תעזוב אותי, פחד לפגוש את אבא של מי שעזבה אותי (כל רכב סקודה מפחיד אותי)... פחד מלהתחתן בכלל... פחד מל
[2] אני מתבייש שעזבו אותי, ואני לא מוצלח מתבייש מהכישלונות שלי, מהשקרים שלי, מעצמי...
[3] למה אני בורח למין, למה אני מאונן ושוב ושוב...
[4] שונא את ההתנהגות שלי ואת אובססיה שלי למין, לתאוה, לפנטזיה.
[5] אני לא מעריך את המעלות שלי, את הרצון שלי, את הכישרונות שלי.
[6] אני מבולבל קופץ מדבר לדבר נכנס הרבה פעמים לשוטט באינטרנט סתם...
