רחמים עצמיים: ההנאה, הרווח שלנו בחיים של סבל
בס"ד
שלום חברים
שמי דייב ואני סקסוהוליסט
אז הנה היום השישי לנקיות מפוכחות ואי פעולות על התאוה
אבל אני לא יכול לוותר על מבט פה והסתכלות שם בקטע של בדיקה...
העיקרון הבסיסי כדי להתקדם ממצב של מחלה למצב של החלמה – לדעת האם אני סובל או לא?
וזה הפרדוקס, כי לפני השימוש אני משוכנע שאני לא סובל והכל טוב, אבל אחרי השימוש אני בלופ של סבל... כי אם אתה לא סובל, אז סבבה, הכל טוב.
אבל אם אתה סובל, אז מה זה משנה אם זה משהו בוטה או לא.
כדי להחלים מכל חלק וחלק מהתאווה, אתה צריך קודם לזהות האם אתה סובל שמה, ואתה מוכן לוותר.
ניצחון גובר והולך על התאווה, זה הקוד.
עיקרון נוסף שמופיע בספר הגדול: שלמכורים יש תופעה שנקראת "אלרגיה". כלומר, בנאדם רגיל יכול להתחיל קצת, ואח"כ להפסיק, או שהוא יכול להגדיר מראש כמה זמן הוא רוצה לצרוך תאווה ולאחמ"כ להפסיק. אבל מכור ברגע שהוא נוגע בתאווה, אפילו קצת, הוא כבר לא יכול להפסיק, איך אומרים - נגעת שילמת.
ולכן, אני לעצמי מנסה להפנים שאין אצלי דבר כזה "רק קצת", לא משנה אם זה פורנו או לא.
ולדאבוני (ולשמחתי) יש לי הרבה ניסיון מר בזה. שהתחלתי קצת, ורציתי באמת רק קצת, ואח"כ מצאתי את עצמי אחרי כמה שעות של חיפוש תאווה וכו'...
אז אני פשוט כנה עם עצמי, אני בפורנו - לא נוגע...
והנה אסירות תודה רק להיום קרוב ל9 חודשים שאין לי שייכות לעולם הפורנו והסקס הווירטואלי - שזה לא מובן מאליו...
יש לי עדיין הרבה מה לוותר [חומרי קריאה אפילו מקצועיים שקשורים לתאווה, נגיעה והסתכלות בעצמי... הסתכלות ברחוב...] אבל לאט לאט, אני צריך לדעת שלא הכל ביום אחד...
בפרט שיש לי עדיין חזיתות מאד כואבות כמו השימוש – 'אוננות כפייתית', 'אהבה נכזבת', ה'הורים'...
בA.A. (אלכוהוליסטים אנונימיים) יש מושג באנגלית שאומר: Poor me, poor me, pour me a drink, שזה משחק מילים שמשמעותו: אני מסכן, תן לי משקה נוסף. (באנגלית מסכן ולשפוך - נשמע אותו דבר). המשפט הזה בא לתאר את המצב של רחמים עצמיים שמוביל כל כך הרבה פעמים לנפילה.
אני עברתי תקופה קשה מאד, של נטישה, טראומה מתמשכת, פגיעה מתמשכת, אכזבה מתמשכת... ובהתחלה שניסיתי להדוף את המכה איך שהוא הצלחתי משהו... ונשארתי נקי למשך עוד כמה שבועות, ואז נפלתי כי התחלתי לרחם על עצמי...
כי מצב של רחמים עצמיים - מספק לי את התירוץ לכך שכעת "מגיע לי", וכמובן ככה אני יכול להאשים מישהו אחר במצב שלי, במקום לקחת אחריות על עצמי.
רחמים עצמיים - זה אחד מפגמי האופי שאין בן אדם שלא נסחף אליו מפעם לפעם, וכל אחד אוהב לשקוע בביצה הזאת של 'אני מסכן', כולם דפקו אותי, אין לי סיכוי, למה רק אני וכן הלאה. יש בנו משהו מעוות שאוהב להיות שם, ואם אנחנו מצליחים על ידי מניפולציה לגרום למישהו נוסף לרחם עלינו, אז בכלל אנחנו שוקעים פנימה במהירות. בשלב הזה, יש לי את כל הסיבות למה להתחיל את המעידה שתוביל אותי להתרסקות.
אתן דוגמא: אני לא מוכן לספר לאנשים שהרווחתי או יש לי כסף, אני מעדיף שירחמו עלי, שיחשבו שאין לי ואז ישלמו עלי, אסירות תודה שהשבוע פעמיים שינתי פזה, ואני זה שקניתי את האוכל לחברים...
כמו כן, אני צריך להתייעץ עם הספונסר שכבר זהו, די, אני לא מבקש כסף מההורים יהיה מה שיהיה, זה הדלק לתלות לריצוי, אתמול נסעתי עם חברים וחזרתי מוקדם ואבא שלי רצה לצאת איתי למסעדה, ואני העדפתי להישאר עם החבר מכמה סיבות, ואבא שלי התחיל להתבכיין לי – שהוא לבד... ולמה אני לא בא... שחררתי, אמרתי לו אבא לילה טוב מצטער; אני עם חברים...
כעת נחזור, אז למרות שרחמים עצמיים מזיקים לי בטווח הארוך, אבל אני לא יכול להימנע מהם מפעם לפעם, כי הרווח המיידי גדול מידי מכדי לוותר עליו. ברגע שהרחמים העצמיים מציפים אותי, אני לא מצליח להתרומם ולראות את המצב כפי שהוא, ומעדיף להוריד את הראש ולזרום עם זה, גם במחיר מעידה. ברגע האמת זה נראה כל כך אמיתי ואני ממש מאמין לעצמי כמה אני מסכן וכמה נדפקתי, גם אם לפני שעה בדיוק כתבתי רשימה של אסירויות תודה וראיתי שאלוקים בירך אותי בכל כך הרבה דברים טובים ומתנות בחיים.
אגב, רחמיים עצמיים בחיי הזוגיות - הם המסוכנים מכולם [ויותר מזה כאשר חווים 'אהבה נכזבת', 'גירושין' וכו', כל מה שקשור לנישה הרגישה של 'אהבה']. כאשר אני מספר לעצמי שנדפקתי בנושא הזה, הרחמים העצמיים הם חזקים ביותר, והקשר בין זה לבין התאווה - הוא ישיר לגמרי [ואני אומר מניסיון אישי, זה כואב, זה מתסכל, זה האויב מספר 1]. לפעמים זה אפילו נעשה במודע לגמרי, כשאני כביכול מחפש דרך "להחזיר בחזרה", בלי לשים לב שמי שעומד להיפגע יותר מכל זה אני בעצמי.
המודעות לכך שרחמים עצמיים הם מסוכנים - זה שלב ראשון בדרך, אבל כמובן זה לא מספיק. כדי להשתחרר מרחמים עצמיים - יש צורך בעבודה עצמית, שחלק ממנה זה להחליף את הרחמים העצמיים ב'חמלה עצמית'. זה אומר שאם באמת קשה לי כעת מכל סיבה שהיא, אני יכול להתייחס לעצמי כפי שהייתי מתייחס לחבר אחר שנמצא באותו מצב עם הרבה חמלה, אבל בלי 'רחמים עצמיים'. חמלה עצמית - זה מצב שבונה ומקדם אותי, לעומת רחמים עצמיים שהורסים אותי.
כעת נעבור כולנו מונעים לעבר אותה מטרה: אושר [וישנם רבים שתולים את זה בעושר].
כל אחד והאושר שלו, ילד/ה ואושרו, רווק/ה ואושרו/ה, נשוי/נשואה ואושרו/ה. [עבור חלק מהנישואים - מתבטא אושר בזמן איכות עם האשה/הבעל, המשפחה, עבור אחרים - הוא מתגלם בקריירה מצליחה, ועוד שלל הגדרות סובייקטיביות להנאה ולסיפוק בחיים].
כאשר נשאל פרויד בערוב ימיו; מה הם הקריטריונים לחיים מאושרים, הוא ענה בפשטות של גאון: "עבודה ואהבה". ככה, בסדר הזה.
קיימות המון תיאוריות פסיכולוגיות על המסע לעבר האושר - כיצד עלינו לחשוב חיובי כדי שיהיה לנו טוב.
בחירה ברחמים עצמיים אינה מקדמת אותנו לשם, וזו אחת הסיבות לכתיבת טקסט זה.
אבל לפני כן נדגיש: איש אינו מקבל את התיאור השיפוטי "מרחם על עצמך" בזרועות פתוחות.
זה תיאור מאשים, לא אמפתי ולא חומל, ואנחנו מתארים אותו כאן באופן מתבונן ולא קליני.
ההגדרה הויקפדית ל'רחמים עצמיים':
רחמים עצמיים הם מצב פסיכולוגי בו לאדם שלא השלים עם מצבו חסרים ביטחון עצמי ויכולת התמודדות. הם מתאפיינים באמונת האדם בהיותו קורבן נסיבות חסרות מזל ולכן ראוי לניחומים. רגש זה נתפש לרוב כשלילי, מכיוון שבדרך כלל הוא אינו מסייע בהתמודדות. בהקשר החברתי, יכולים רחמים עצמיים ליצור אפשרות להצעת סימפתיה או עצה. הם יכולים להיחשב נורמליים – ובנסיבות מסוימות אף בריאים – כל עוד הם מהווים מצב חולף, המוביל להשלמה או לנחישות לשינוי.
רחמים עצמיים מאפשרים תשומת לב עצמית - אם כי שלילית - מרגיעים ומשפרים את ההרגשה. הם יכולים להיות קשורים לתגובה רגשית בעת דחק. ישנם הבדלים אינדיבידואליים שאפשר ליחסם למאפיינים אישיותיים מסוימים, ביניהם חוסר ביטחון, דיכאון והתעסקות יתר בכישלונות, בקשיים ובאובדניים.
אנשי תורת הלמידה החברתית טוענים, שרחמים עצמיים הם שיטה לזכות בתשומת לב. ילד שקיבל תשומת לב, תמיכה וטיפוח כשהיה חולה או פצוע, לומד להעניקם לעצמו או לבקשם במצבי מצוקה אמיתיים ואף פעוטים יחסית.
על אף שרחמים עצמיים מתמקדים בראש ובראשונה באדם היחיד וברגשותיו הפנימיים, יש להם גם מרכיב בינאישי בולט. כלומר, הרגש מכוון גם כלפי הזולת כשהמטרה היא לזכות בתשומת לב, באמפתיה או בעזרה. בחלק מהמקרים גם חיפוש המקור לבעיות מופנה החוצה, מה שמחמיר את המצב.
הנאה מסבל – רחמים עצמיים?
איך אפשר להנות מממצב רוח מצוברח? איך זה בכלל אפשרי והגיוני?
חובבי סרטי האימה ידעו לענות לכם בקלות על שאלה זו: הפחד, האימה, אלה מוסיפים להנאה ולריגוש מהסרט.
מחקר מ- 2007 שבוצע על ידי Andrade & cohen הסביר את הסוגיה בצורה הטובה ביותר בקביעתם כי אנשים יכולים להרגיש רגשות חיוביים ושליליים באותו הזמן. בעזרת התיאוריה מצאו פסיכולוגים את הסימנים לכך שהאדם גם קצת נהנה מהאומללות, לא xxxxxxx של ממש, אבל יתכן שיש רווח משני.
בנוסף, נמצא כי לאנשים הנוטים לרחמים עצמיים בעיתות לחץ נפשי, הם בעלי אמונות חיצוניות מוכללות שלעיתים קרובות תופסים את עצמם ככפופים לשליטתם של אחרים. המתמודדים עם דפוס זה נוטים גם לרומניציות של כעס, המופנות כלפי העצמי, כלומר פנימה במקום החוצה.
נוסטלגיה ורחמים עצמיים
רחמים עצמיים - מתבטאים גם בשקיעה עמוקה בנבכי הנוסטלגיה:
לנוסטלגיה - יש נטייה מעניינת לתפוס בעלות של העבר על ההווה - מצד אחד היא יכולה לשמש חומר טבעי להרגעה, כי היא מתייחסת אל אירועי העבר באור הזרקורים של אופוריה ואידיאליזציה.
אבל אליה וקוץ בה - נוסטלגיה עלולה לייצר הרגשה שאין כל דרך לעמוד בסטנדרטים הרגשיים והציפיות של העבר, מה שמתבטא בתחושת ריקנות וחוסר תקווה.
אני יכול לשתף אותכם בקטע אישי, שאני נזכר [מקום, זמן, שעה, או סתם פתאום עולה] בקשר שהיה לנו – לי ושל מי שעזבה אותי, הנוסטלגיה הזאת מעוררת בי רגשות שללים, עד כדי כאב בחזה, גם בבוקרו של יום [- לפעמים יש מחשבה - כמו שיש זקיפת בוקר, יש מחשבות בוקר], יש סוג של חושבים, שזה לפעמים מתלווה בשירים ששמעתי ביום הקודם, או איזה שיר, וגם שיחזור סיטואציות שנחרטו בזיכרוני...
