הנפילה הראשונה בתכנית הגיעה מהר מידי, אחרי 14 יום של ניקיון.
תחושת הקבס הגיעה מיד אחריה. איך נפלו גיבורים?
אודה ואומר שראיתי את זה מגיע, לפני כשבועיים חבר ללימודים נמצא חיובי לקורונה, כך שנאלצתי להיכנס לבידוד ביתי, מה יעשה הנער ולא יחטא?!
שבוע ימים ניסיתי להלחם, אך התאווה הייתה חזקה ממני. את הסינון במכשיר הצלחתי לעקוף ללא מאמץ מיוחד, אבל עכשיו אני כבר יודע, הסינון יעזור לרגע הראשון, כשהתאווה עדיין לא מתגברת, העבודה האמיתית צריכה להיות בהתגברות על ההרגל הרע של התאווה.
הבוקר סיימתי את הבידוד הביתי, המקום הראשון אליו נשאוני רגליי היה לירושלים, לכותל המערבי.
עשיתי את הדרך הארוכה מהצפון הרחוק לירושלים, המוסיקה אותה בחרתי לדרך, הם שיעוריו של רב ידוע בבני ברק, במעלת שמירת הברית.
וכשהגעתי לשריד את מקדשנו, הדמעות סרבו להיפסק, התנקזות של כאב, צער ורגשות אשם. סיימתי את ספר התהלים אחר שעות ארוכות.
וכשרציתי להירגע, הלכתי קצת לשכונת גאולה. המוסיקה שבקעה מאחת החנויות מתנגנת באזניי עד לרגע זה, "פנה נא אל התלאות ואל לחטאות"...
