אחרי שסיימתי לכתוב אצלך החלטתי שאני חייב ללכת לישון, אבל אז הגעתי למיטה וראיתי שאשתי כבר נרדמה אז כתבתי עוד כמה דברים בשרשור שלי.
כתבתי רעיון נפלא שיצא לי ללמוד בשבת בבוקר ורציתי לשתף את כולם אבל לא יצא לי עד עכשיו.
למה אני מספר את כל זה? כי אני חושב שהדברים מתאימים כל כך גם אליך. יש בהם המון נחמה למצב בו אנחנו נמצאים. אז אני מעתיק לכאן את עיקרי הדברים ומקווה שיהיה לתועלת.
לילה טוב,
המתגבר
רחמנא ליבא בעיי
האדמור מסלונים על הפרשה שקראנו שהשבת מביא את עניין הקורבנות וכותב שהכל עניין של כוונת הלב של האדם.
הוא שואל שאלה מדוע דווקא במנחה, כלומר בקורבנו של העני, מופיע הביטוי "נפש" ואילו בשאר הקורבנות לא מופיעה. ועונה על פי המדרש שאמר הקב"ה שהעני הזה שמביא את כל מה שיש לו, זה כאילו הוא מקריב את עצמו, את נפשו בקורבן הזה.
בהמשך מביא את הפסוק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו וכו'. וכתב אם אנו אומרים שהקב"ה לא רואה את האון שלנו (את החטאים שלנו) אז זה כאילו אנחנו אומרים שהקב"ה הוא ותרן.
ומיד הוא מסביר שאין זה המצב, אלא התורה מביאה ישר את המשך הפסוק- ה' אלוקיו עמו. כלומר גם כאשר יהודי חוטא, ה' נמצא עימו. איך אתם שואלים? הרי הוא חוטא? אלא שביחד עם מעשה החטא ליבו של היהודי נשבר בקירבו והוא לא מבין איך עשה זאת נגד רצונו של ה'. ועל און כזה, על חטא כזה, שה' אלוקיו עמו, הקב"ה באמת לא מביט.
ומכאן לפסח. כתוב שהקב"ה הוציאנו לא על ידי מלאך או שרף, אלא הוא בעצמו.? ומדוע?
כי מלאך ושרף מסתכלים על המעשים. הם רואים שהללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז, ולכן אין סיבה לגאול את אלה. אבל הקב"ה הוא רוצה את הלב. את הלב הנשבר והנדכה. הוא רואה פנימה אל הפנימיות של היהודי ושם הוא רואה נשמה טהורה, שלא קשור אליה החטא.
וכאן אנו חוזרים לפרשתינו פרשת הקורבנות, אפילו שהעני נותן רק מנחה שזהו הקורבן הפחות ביותר, כלומר בצד המעשי זה משהו מאוד פשוט, אבל היות ובפנימיות זה כל מה שיש לו, אז דווקא שם נחשב כאילו מקריב את נפשו.