בע"ה
חברים יקרים,
זכיתי לעבור שלב אחד בדרך אל החירות - טבלת תשעים הימים.
בסך הכל היה יותר קל משחשבתי, אבל היו בדרך כמה וכמה משברים לא פשוטים. לא רק זה, אלא שהרגשתי שהמשברים האלו הולכים ומחמירים. בפעם הראשונה שהיה לי קשה, רק חיפשתי סרט לא צנוע במיוחד - וגם לא לא צנוע במיוחד, סתם סרט, והרצתי את הקטעים הלא צנועים. בפעם השניה כבר הרצתי יותר לאט, ובפעם השלישית כבר "רק בדקתי" את הגבולות של הסינון, תוך קריאה גנובה של השתים-שלש שורות שגוגל מביאה בכל תוצאת חיפוש, כאמור - רק לבדוק...
ברחמי שמים, ומתוך תהליך פנימי, יצאתי מזה בכל פעם בזול - בלי נפילות ובלי לחצות את הגבול, דהיינו: שז"ל או פורנו.
אבל היה ברור לי, שככל שאצליח יותר לשמור על הגבולות של מראות אסורות - גם כאלו שברחוב נחשבים היום לשום דבר, ובעיקר בעיקר - המילה הכתובה, ההתמודדות תהיה יותר קלה, ובעיקר - יותר ברת קיימא.
כי אני מרגיש יום יום את ה"לפתח חטאת רובץ". ואין לי, ממש אין לי, שום ביטוח שזה יחזיק מעמד.
כאן המקום להתוודות: אני, את הנפילות שלי, עשיתי פחות מול תמונות או סרטים לא צנועים, ויותר - כמעט רק - מול המילה הכתובה: סיפורים לא צנועים, ספרים לא צנועים וכדו'. זו ההתמכרות הכי פנימית שלי, וממנה לא הצלחתי להיגמל עד היום. כלומר, תשעים יום לא נכנסתי לאתרי פורנו, וגם לא קראתי תיאורים לחלוטין לא צנועים. אבל קראתי ספרים על הגבול, או ספרים שהייתי צריך קצת לדלג בהם, וזה היה לא פשוט.
אני מקווה בהמשך לספר קצת יותר על הבעיה הזו, כמעט לא מדברים עליה כאן, ובטח יש לי בה הרבה חברים.
אבל קודם רציתי לשתף במה שהניע אותי להכנס לסיבוב השני.
אצלי בבית נכנסו ספרים לא צנועים. ידעתי את הנזק שהם עושים, ולא הצלחתי להתגבר. כשהילדים נהיו תולעי ספרים, וראיתי מול עיני את חורבן החינוך שכל כך רציתי שיהיה להם, עמדתי בפני ניסיון לא פשוט. ב"ה, עמדתי בו: לא כעסתי ולא האשמתי אותם בשום דבר, אבל גם לא ויתרתי. הסברתי להם שזה לא טוב, הסברתי למה, והסברתי גם את הקושי שלי להפסיק - ושזה לא אומר שהם צריכים ליפול באותו הבור. עם הילד הראשון שהתחילה הבעיה, זה עזר. הוא לקח על עצמו לא לקרוא ספרים שכתבו מי שאינם יהודים או אינם שומרי תו"מ, וברוך ה' עמד בזה יפה. בזכותו הצטמצם מלאי הספרים בבית בהרבה. ועדיין, מול עיניו, המשכתי לקרוא את הספרים האלו. לא יכלתי להפסיק.
בימים האלו הבת שלי מגיעה לאותו מצב: קריאה של ספרים לא צנועים, וכל מה שזה גורר אחריו. ואני עומד, ועם כל המלחמה הפנימית שאני מנהל - מי כמוכם יודע - ואין לי כוחות לעצור את השיגעון. ואיתה, זה לא כל כך ילך כמו איתו. היא לא במקום הפנימי שלו.
אתמול בערב לקחתי ספר כזה ליד, שכבתי במיטה עד מאוחר וקראתי. שוב הבנתי, בפעם המי יודע כמה, שאני קורא את הספרים האלו כי אני צמא לאהבה. לקבלה. אני שוקע בתוך מערכות היחסים הדמיוניות כדי לקבל מה שאני חושב שאין לי בחיים האמיתיים - למרות שיש לי הכל.
הבוקר קמתי בהחלטה נחושה, אחרי שהתבשלתי איתה כבר ארבעים וחמשה יום, מאז אחת המעידות בדרך: מספיק. לא קורא יותר ספרים כאלו.
אני יוצא לדרך, חברים, ובלי נדר אעדכן. בעיקר בשבילי, אולי גם בשביל עוד חברים. אחת ההמלצות של התכנית היא לנהל יומן החלמה כאן בפורום, ואחד הפספוסים של התשעים הקודמים שלי זה שלא ניהלתי כזה יומן. אז הנה ההשלמה.
שיהיה לי בהצלחה.

כ"כ הרבה פעמים קיבלתי על עצמי שלא לקרוא ספרים כאלה.
כ"כ הרבה פעמים לא הצלחתי לעמוד.
אני מאחל לך בהצלחה מכל הלב.

אשריך, תודה רבה לך. קראתי בעניין רב, כמה אני מכיר את המלחמה הפנימית הזו. שמות היא חוללה בנשמתי. הפסדתי תמיד.

אני הדרדרתי במהירות, חציתי גבול, בססתי את מעמדי בו, והייתי צריך עוד, אז חציתי גבול נוסף. לפני שנים, בתקופה שבין הפורנו המצולם למוסרט, הוצאתי אלפי שקלים על ספרים, מתח, מדע בדיוני וגם ספרים עלילתיים בנושאים של מחלתינו.

הייתי מנוי במספר ספריות אך יותר מכל אהבתי את חנויות ספרי היד שניה... לימדו אותי שלא מספיק לדעת שאין לי כח מול התאווה. אני צריך להיות חסר אונים.

שמונה וחצי שנים אלוקים מונע ממני לנגוע בזה.

פנה אליו. מנסיון. הוא עוזר.

תודה רבה יחיאל ואסירותודה. שמח לשמוע על שותפים לחלק הזה של ההתמודדות.
ב"ה, יומים נקי - וזה יותר קשה משחשבתי. המחשבות נודדות, וכמובן - רק לחלקים ה"בסדר" של הסיפורים, ואולי זה לא נכלל, וזה, וזה, ואיך יכולת לוותר על ההוא שעשה לך כל כך טוב...
הייתי בשבת אצל אבי, מה שמחזיר אותי כל פעם למחוזות הילדות הלא כל כך טובים, על חוסר הקבלה והציניות, ועל הבריחה המתמדת לתוך הספרים.
אני לא סבלתי כמו אחרים שסיפרו כאן מהתעללות פיזית בילדות, ההיפך - הורי היו טובים מאד, נתנו הכל ודאגו. אבל האווירה בבית היתה צינית, לא יכלת לשתף בשום דבר משמעותי, אם דיברת זה היה בשביל להגיד משהו שנון, אחרת מי ספר אותך? או יותר גרוע - אם לא היית שנון, היו שנונים על חשבונך. אני לא מאשים את אבי, הוא גדל בבית הרבה יותר גרוע. אבל עבורי זה היה כמו סם מוות. לקחו שנים של חיים בבית משלי, עם אשה אוהבת שלשמחתי הרבה התקוממה נגד התרבות הצינית הזו, כדי לנקות את השטח.
אנקדוטה אחת, עד כמה המלחמה הזו היתה אצלי בבית "על השולחן": כשהבן שלי היה בן ארבע בערך, התארחה אצלנו בבית מישהי ששוחחה עם אשתי. האורחת התבטאה לגבי נושא כלשהו, לא זוכר מה זה היה, והילד בן הארבע קפץ ושאל: זה היה בציניות? - האורחת לא ידעה איפה לשים את עצמה. כל זה רק בגלל שאצלנו היתה רגישות גבוהה כל כך, מצד אחד - הרגלים רעים, ומצד שני - מלחמה נגד הציניות. ברוך ה' היום אצלי בבית הציניות היא לא דרך דיבור קבילה במגע הפנימי בין בני המשפחה.
כל זה רק כדי להסביר, שיומיים נקיים בשבילי הם המון.
ממחר אני אצל ההורים של אשתי - ושם אמנם אין לי זכרונות קשים, אבל מנגד - כל הבית מלא רומנים רומנטיים, עם כל הקיטש והאהבה הדמיונית והמזוייפת, אבל שכל כך אהבתי לצרוך כמו סם (עם כל הבושה שגבר דתי מבוגר קורא כאלו דברים...). שיהיה בהצלחה בעזרת ה'.
יחיאל, תודה על העצה. אני פונה אליו יום יום ושעה שעה. אחרת בכלל לא הייתי בסביבה כבר מזמן. אבל תמיד חשוב להגיד את זה שוב ושוב ולא לשכוח.

שלום אחי היקר
כמה שאני מתחבר למה שכתבת חבל"ז
גם אצלי בבית לצערי נכנסו ספרים חיצוניים , יש לי איזה 4 מנויים בספריה העירונית
(לאחרונה בכלל יש חוק חדש שהמנוי לכל החיים,ממש אושר גדול אה? )
בס"ד כבר כמה חודשים לא הייתי בספריה , אבל זה בגלל שהריגוש הוחלף לסרטים שראיתי עד ממש לארונה .
  היו לי תקופות שניסיתי להפסיק , לפעמים הייתי משאיל ספרים נקיים (עד כמה שאפשר) מתח, ועל השואה וכו'
מה שהיה מאוד קשה מצידי ,
ולפעמים הייתי מחפש את הקטעים "הפיקנטיים" בתוך הספריה , שיהיה משהו "מעניין" לקרוא בבית.
  עם התוכנית אני יודע שאאלץ לוותר על הספרים האלה ,
אבל אהיה חייב לחפש משהו כשר ,תחביב , וכו' למלאות את החלל, ריק שנותר .
וזה לא פשוט בכלל לשנות את ההרגלים של שנים.
מה גם שכשהתנזרתי  מזה לגמרי , וממש נאבקתי בזה, ולא קראתי ספרים והעפתי את המסך דיוידי לפח ,
עוד לפני האתר. .  כשהגעתי להורי לביקור , קרה הרבה פעמים שכל הבנין שבניתי התמוטט, יש שם ספרים וסרטים .
לכן העבודה חייבת להיות פנימית ולא רק חיצונית.

וגם מה שכתבת לגבי האווירה "הצינית"
אומנם לשמחתי אצל הורי לא היתה אווירה כזאת , לא חינכו על זה , 
אבל אצל חמי סבלתי מזה המון ,  בשולחן שבת היתה ממש תחרות בין הגיסים מי ציני יותר , ומי לא מתרגש מכלום וכו' .
זה תמיד הפריע לי ,  ובתחילת נישואי נפגעתי מזה המון .
אבל עם השנים למדתי לקיים את דברי הכתוב "עם נבל תתנבל ..... ועם ציניקן תיתצנק  ..
רק ככה למדתי להרגיש בנוח ,  גיסי "האהובים" למדו להכיר שאני לא פרייר , ויודע גם לענות .
בבית הפרטי שלי אני משתדל שהאווירה תהיה חמה וכנה . ואני בתחילת הדרך
והשמים הם הגבול
בהצלחה לכולנו
   


     

יהודי שמח,
אני כל כך שמח לקרוא את דבריך. אתה מוסיף לי המון.
הלוואי ואלמד ממך גם שמחה. זה חסר לי בחיים.
לצערי, נגעתי בלי סוף בספרים האלו. היו שנים שהם החזיקו את התאווה שלי. לפני כמה שנים הבנתי כמה נזק הם גורמים לי והחלטתי לא לקרוא יותר בהם בכלל. גם אני חווה את ההתמודדות עם ילדי בדרך דומה לשלך. מדהים כמה זה דומה.
אישתי אומרת עלי שאני כבר לא יודע לקרוא מרוב שאני לא קורא ספרים. אמרתי לה שאחרי שאגמור את הש"ס אולי יהיה לי זמן לספרים אחרים (השו"ע, הירושלמי ועוד...).
כשלאישתי ממש חשוב לדבר איתי על ספר מסוים אני קורא את הכתוב מאחוריו. אחרת אני מקפיד לא לראות אותו בכלל, לא את שמו ולא את תמונת הכריכה. אינני פותח אותו כי זה בשבילי זה כמו גלישה באינטרנט לאתרים אסורים. כשצריך יותר מכך אני מבקש ממנה לסכם לי את הספר. בדרך כלל היא עושה זאת בע"פ ואם זה ספר שממש חשוב לה היא עושה זאת בכתב!
תודה לאל ששומר אותי נקי רק להיום.
נעם

היבט נוסף של התופעה שקיים אצלי.
אני מחפש את הספרים לא רק בשביל התאווה.
הספרים הם בשבילי בריחה בפני עצמה, לא רק אמצעי לבריחה של התאווה.
במקום להתמודד עם קשיי החיים, אפשר להכנס לתוך ספר ולחיות למשך כמה שעות את החיים של מישהו אחר.
הבעיה בדברים האלה, שאחרי שעות ספורות (אני קורא במהירות שיא) אני מתעורר חזרה לחיים שלי, ולבעיות שלא פתרתי, ואז התאווה מחכה בפינה..

לנועם ה' ידידי היקר .
אשריך שהצלחת להפסיק לקרוא .
אצלי זה תמיד היה מעורבב הסיבה לקריאת הספרים .
ריגוש מסיפורי מתח וכדו' בלי קשר לתאווה ,  ולפעמים חיפשתי דווקא אקשן בספרים שכן שייך לתאווה .
בשורות טובות

חברים, רק כמה שעות אחרי - ובכל זאת נפלתי. אמנם עם ספר לא מלוכלך, אבל ספר חיצוני, בדיוק מהסוג שהבטחתי לעצמי לא לקרוא.
אני המום מעצמי, לא מזה שנפלתי - ידעתי שאני יוצא למסע יותר קשה אפילו מהמסע לניקיון משז"ל - אלא כמה היה לי קשה לכתוב את ההודעה הזו. חשבתי שאולי אחכה למחר, ואולי זה לא נחשב, ואולי ואולי, אפילו שידעתי מצויין שבדיוק מזה החלטתי להגמל. ונכנסתי לכאן, וקראתי את ההודעות מהשעות שעברו, וכאב לי עוד יותר. ויצאתי עוד פעם ולא הייתי מסוגל להודות באמת. אבל אז הרגשתי שזה לא שייך בכלל. שלמקום הזה אני לא מביא תדמית. אני מביא את עצמי. ואם אני כרגע במקום של ליפול אחרי יומים, אז זה אני, ואני כאן. ועוד יותר כשגם אתם כאן, ויש לי עם מי לחלוק ולדבר.
אני בטוח שאם הייתי עוצר לרגע לפני שנפלתי, ונכנס לכאן לפורום וקורא מה כתבתם - לא הייתי נופל. וגם זה לימוד בשבילי.
דווקא מחוץ לבית הצלחתי להחזיק, והתכוננתי להתמודדות בנסיעה הבאה מחר. והנה דווקא בבית שלי, דווקא שם הכי קשה. באינטרנט יש לי רימון שמור, והאמת היא שגם הספרים בבית ב"ה לא מלוכלכים. אבל קשה לי להתמודד עם הספרים הכאילו בסדר. חותם על כל מילה שיחיאל כתב כאן לפני - זה עוד לפני התאווה. אבל זה לא משהו אחר. זה הכמיהה הזו לאהבה וקבלה, שהיא אותה הכמיהה שדחפה אותי לתאווה.
ה' תעזור לי! אני באמת באמת רוצה לצאת מזה!!
ועוד פעם תודה לה' על החברים הנפלאים כאן, ולחברים בעצמם. כשניגשתי למחשב לא ידעתי איך אני ממשיך. כעת יש לי שוב כוחות להתחיל.
היום יום אפס, אבל מעכשיו מתחיל שוב.

בפעם הראשונה אני מתחבר מהנייד.‏ היום שוב היום הראשון,‏ אני נמצא במקום שיש בו הרבה ספרים והפעם בעייתיים ממש,‏ חייב לבלות כאן את רוב היום והלילה.‏ כבר שלחתי יד לספר הראשון,‏ והחלטתי שאני חייב להכנס קודם לפורום.‏ עצם הכניסה לכאן מחזקת אותי.‏ נראה לי שאני מתחיל להבין על מה מדברים כאן החברים כשהם מדברים על כניעה.‏ אני מוסר את עצמי לה' לגמרי,‏ ה' תציל אותי,‏ או תעשה כל מה שאתה רוצה.‏ אני חושב ולא מעיז להחליט עד הסוף,‏ אבל אני מרגיש שלי אין יכולת לצאת מזה לבד.‏ ה' תעזור לי.‏ אני נכנע.‏ פתאום "נקי רק להיום" מקבל משמעות חדשה.‏ נקי רק להיום! אמן.‏ ‏

בהצלחה רבה אחי היקר