לפעמים יש לי תחושה. לפעמים אדישות כזו. לפעמים קצת שמחה מבצבצת בלב השבור, השרוט, החבול. הלב שהתפרק והרכיב עצמו. הלב הבודד הזה. שעבר מסע ארוך בזמן קצר כ"כ. שהזדקן עוד לפני שהיה צעיר. שנגמר עוד לפני שהתחיל. והלב הזה, הלב החם והאוהב. הלב שמחפש חמלה ודאגה. אכפתיות. כן כן הלב הזה. הוא רוצה. הוא באמת רוצה. וכמה שהוא רוצה. זה לא עוזר.

"אולי זו הבדידות?" חושב הלב. "לא." הוא פוסק. "פעם הייתי בודד אבל עכשיו כבר יש לי חברים. עכשיו המשפחה שלי כבר מסתדרת ביחד" "אז מה הבעיה?" חושב הלב. ולא מוצא תשובה.

אז הלב ממשיך. ממשיך לחיות ולפעול. הוא מסתובב במקומות, פוגש אנשים. ולפעמים הלב גם מתגלה בפנים, בחיוך, במאור הפנים. ולפעמים הפנים כבויות. עצובות.

ולא מצא מנוח הלב הזה. בכל הוא התקדם והשתפר. בכל הוא השתפר והתעלה. ולא מצא מנוח הלב הזה. לא מצא שקט. עבר כ"כ הרבה והשיג כ"כ קצת. והלב מדמם. הלב כואב. ואין מנחם ואין נחמה ואין נחת. לא לאורך זמן. לא בצורה מתמידה. אז הלב נופל. ונשבר. שוב. ושוב. ושוב. והוא מרים עצמו. בגבורה עליונה. בתקווה עצומה. הוא מרים עצמו וממשיך.

"הפעם" הוא אומר בנחרצות "הפעם זו הייתה הפעם האחרונה. בפעם הבאה לא אפול". וזה מחזק אותו. זה מגדל אותו. והוא חוזר לישיבה. ומתקדם. ואפילו קצת שמח. ואפילו החיים נראים לו טובים. והוא אפילו חולם על אישה וילדים. הלב הזה. וכמה שהוא יאהב אותם. ויהיה שם בשבילם. כי הוא יודע. הוא יודע מזה שאין שם אף אחד בשבילך.  הוא יודע. הוא מכיר את הבדידות. את האפסיות. את הניתוק הזה. הדממה הצורבת. הוא מכיר אותה מקרוב. והוא יודע שאצלו זה לא יהיה כך. אצלו יהיה דיבור במשפחה. אצלו יהיה שמחה וריבים והשתוללויות. ובסוף הם יסדרו את הבית ביחד. ויטיילו. ויאהבו. הכי חשוב זה שיאהבו. והוא יודע שכך יהיה. הוא יודע את זה.

אז הוא מרים את עצמו. אחרי נפילה נוספת. הוא קם. ומתקדם וממשיך. ומשתפר בדבר הזה ובדבר ההוא. וכבר חייו במקום אחר לגמרי לפני 3 שנים. כשהיה מיואש. והיה באלכוהול וסמים. כשהיה זרוק. בלי כיוון ומטרה. בלי תקווה. בלי ערך. הלב זוכר. ומתחזק. מתחזק מהמסע שעבר. ועם כל זה. נראה שהוא לא התקדם. והוא לא מבין מה הבעיה.

"למה אני לא יכול להפסיק?" שואל הלב. "למה?" "הרי על כל שאר התאוות אני מתגבר". "אז למה בנקודה הזו אני נופל שוב ושוב?" ולא מצא תשובה הלב.

והוא נזכר. נזכר בתחושות של הפעמים הראשונות. של השנים הראשונות. של אותן שנים שזה היה המנוחה שלו. שכולם היו רוצים ממנו שיעשה כך ויתנהג כך וכו'. והוא לא רצה. אבל עשה... כי הם קובעים. אז הוא לא היה עצמו. ולא גילה את רצונו. רק התבטל למורים והורים ולחברה שמסביבו.

ורק בזמנים מסוימים. כשהיה לבד. היה הלב, סוף סוף, חופשי. חופשי לגמרי. ויכל לעשות ככל העולה על רוחו. סוף סוף אף-אחד לא הציק לו. אף-אחד לא הפריע לו. אז הוא עשה מה שכיף לו. מה שנחמד ונעים לו. בנקודה הזו הוא היה הוא. הוא היה עצמו. והלב לא רוצה לוותר על עצמו. לא רוצה לאבד את עצמו. הוא אוהב את עצמו. סוף סוף הוא באמת אוהב את עצמו. אז אולי בגלל זה הוא לא מוכן להפסיק? אולי אם יפסיק הוא יאבד את עצמו? כך הוא מרגיש בכל מקרה.

אז- אם אפסיק, אם השתנה- זה ימחק אותי?!

למישהו יש תשובה?!
מישהו שומע אותי?
מישהו קורא?
כואב לי. בבקשה תתנו לי תשובה.
בבקשה... 

גדול עלי לענות
אבל אוהב אותך לגמרי אחי

קשה לי לענות עליך,
אצלי,
מה שכמעט מחק אותי לחלוטין,
הכניס אותי לדיכאון ולחוסר מעש וסיפוק מעצמי,
זה התאווה,
היא הרסה לי תחיים.
וודאי שהתאווה הרגיעה לי קשיים,
אבל במקום ללמוד להתמודד איתם,
להתייצב מול האמת העירומה,
ברחתי,
במקום לבנות את עצמי מתוך הקושי,
ברחתי,
הבריחה לא הובילה אותי לשמחה, או בנייה עמוקה באישיות,
היא הובילה לדכדוך ועצבות,
וחוסר סיפוק.
 נ.ב. גם אני חשבתי שביתי יהיה מלא אהבה (והוא באמת מלא אהבה),
אבל הפנטזיה שלי של בית מלא אהבה, לקח לי המון זמן להשתחרר ממנה, שהשתחררתי מזה הבנתי מהי באמת אהבה.

כואב לקרוא את שאתה כותב.
אני לא חושב שאפשר להפסיק עם זה מבלי למצוא משהו אחר שימלא במקום מכיוון שזה תופס נתח מאוד גדול בלב שלנו.
כרגע זה נראה שזה מי שאנחנו, חיים עם הדבר הזה וברגע שנפסיק נאבד גם את הזהות שלנו (ככה נראה לי לכתוב) מכיוון שככה אנחנו מכירים את עצמנו מאז ועד היום. האם היו תקופות בהם היית נקי לאורך זמן? באם כן, איך הייתה ההרגשה בתקופות אלו? האם הרגשת שזה מחק אותך?

כשאני בלי גישה לאינטרנט אני נשאר נקי לאורך זמן. ואז אני באמת מרגיש יותר עצמי כזה. אבל עיקר התחושה שמפריעה לי זה כשאני לבד בבית ואני מתחיל לחוש בדידות והפנמה ואז אני רוצה לחוש קשר ושייכות. ואין לי. אין לי כל-כך אהבה בחיים. אז אני "מוצא" אותה במחוזות אחרים...

תודה רבה לכם. באמת.