זהו..
השעה 17:30. נשארתי לבד במשרד. לגמרי לבד.
איזה שקט.. דממה.

אבל הדממה רק כלפי חוץ. בפנים יש פה רעש לא נורמלי רעש מחריש אוזניים... רעש של המחשבות שלי של המצוקות שלי של הפחדים הדאגות. פגמי האופי המשתוללים הריצוי התלות התאווה הקנאה הערך העצמי הנמוך האגו הגאווה. כולם באותה קדרה. בקלחת אחת. מעורבבים. בלאגן שלם.

הייתה נקודה איפשהו היום בצהריים שהייתי רגע לפני... ממש רגע אחד לפני ש.. לפני פתיחת החלון גלישה בסתר..
רעיונות לאן לגלוש היו מלא, ובשפע..
לא השליתי את עצמי שהפעם אני לא אשתמש.. אני כבר לא משלה את עצמי בזה.. אני כבר יודע מראש. כניסה לאתר של תאווה = נפילה באוננות. לפחות פעם 1.
עצרתי בשנייה לפני אמרתי לעצמי אין בעיה שתיפול.. אתה רוצה ליפול - תיפול, הכל בסדר. אבל אל תגיד אח"כ לא עשיתי כן עשיתי מה עשיתי וכו'. אז אתה מבין שאתה עוד שניות ממש עוד רגעים ספורים נופל אז זה הזמן לעצור רגע ולדבר עם חבר, לתת לאלוקים את האפשרות להיכנס ולקחת את זה ממך...
אז עצרתי, באמת. הרמתי את הפלאפון כדי להתקשר לחבר תכנית.
אז אני רואה הודעה בוואצפ, מבחורה מושאת תאווה שלי, ששולחת איזה הודעה שיווקית, והתמונת פרופיל שלה צועקת לשמיים בואי תסתכלו עליי תלחצו עליי...
ועוד הגדילה לעשות ושמה לינק לאינסטגרם שלה .... 
אני לוחץ על התמונת פרופיל לוגם את המראה שלה, ואז עומד לפתוח חלון גלישה בסתר ולפתוח את האינסטגרם כדי ללכת לאינסטגרם שלה אבל ווופס - שוב הראש קופץ.. רגע, לא היית שם לפני 10 שניות? אמרת שאתה מתקשר לחבר לא ?... אז לפחות תתקשר לפני.. כי אם אתה נכנס אתה לא יודע איפה זה נגמר ....
אז אני קם מהכיסא והולך מתקשר לחבר ומדבר איתו. ואח"כ עם עוד חבר. ואיכשהו איכשהו זה עובר. הוא מייעץ לי פשוט לשבת ולכתוב מה שיוצא פשוט לכתוב. ואני יוצא להתפלל מנחה ואני מבקש מאלוקים בכל הכוח שיעזור לי...
כי אני חסר אונים לגמרי...

אני חסר אונים מול זה שכבר מאתמול אני במצברוח ירוד ומרגיש מועקה ודכאון. היה מקרה לא נעים עם אשתי, ואח"כ היא לבשה פרצוף תשעה באב, עצבני, ואז גם יצאה עליי שאעשה דברים וכו' וכו' וזה נהפך לריב ויצאתי עצבני מהבית תוך שאני מסנן לעברה דיבור לא יפה על גבול הקללות..
ואני חסר אונים מול המצב הכלכלי מול הכסף שהולך ונגמר בבנק בעו"ש. מחודש לחודש הוא הולך ויורד כבר במשך שנים.. ועכשיו הוא עומד להסתיים.. המשכורת לא מספיקה. והיא לא קטנה.. ואני חסר אונים מול זה שחבר ילדות שאני מאוד עזרתי לו להתקבל לעבודה בהייטק מספר לי את המשכורת שלו ושהוא מרוויח יותר מ-10 אלף שקל יותר ממני! סכום עתק!! ועוד הוא מקבל קרן השתלמות על כללללל הסכום ולא עד תקרה של 15... ואז אני הולך לבקש העלאה מהבוס שלי והוא מורח אותי.. והוא לא נותן תשובה שלילית אמנם, אבל גם לא נותן תשובה חיובית... ואני גם מבין שאם יהיה לי מזל ואקבל משהו בכלל, זה לא יהיה קרוב בכלל למה שרציתי....
ואני באמת מנסה לא לעשות דרמות.. ואני כותב. וכותב. וכותב. ומתפלל. ומנסה להירגע.
אבל התאווה לא מפסיקה לבוא...
זה קורה סביבי זה בכל מקום... זה שם... לא כי עכשיו זה שם... זה תמיד שם.. פשוט עכשיו אני רואה את זה. את כל זה... כל בחורה מטווח של 500 מטר אני כבר רואה ונושם ומריח ... והכל משתולל בקלחת אחת גדולה בפנים.

פעלתי על תאווה היום בצורה של מבטים ברחוב. כשהלכתי להביא אוכל, כשיצאתי להתפלל, כשנסעתי לעבודה, כל פעם שהייתי בחוץ פעלתי עם העיניים שלי. חיפשתי תאווה סביבי. מצאתי. סובבתי ראשים. מיקדתי מבט היישר אל תוך המקומות החשופים ה"מעניינים" של מושאות התאווה שהיו סביבי.
אז יש לי רעל בתוך הגוף.

ואני לבד במשרד.. והשעה קצת לפני 6.. ואין פה כמעט אף אחד.. והאינטרנט פתוח.. ובראש יש 1001 רעיונות לדברים מגניבים שאפשר לראות באינטרנט. וגם מחוצה לו.

ואני בוחר רק להיום לוותר על זה. כי לא בא לי סבל. כי הסבל והדכאון והעצבות והכבדות והחוסר מצברוח של היום האחרון ושל אתמול הם כאין וכאפס לאותה הרגשה של רגע אחד שאחרי ההשפרצה ה"מיוחלת" כל כך...

אז הקשבתי כעת בעצת החבר שאמר לי לשבת ולכתוב. ישבתי לכתוב וזה מה שיצא. לא תכננתי מה לכתוב וגם לא כ"כ היה לי מושג מה ייצא. אין פה פואנטה אם חיפשתם אחת.. אני לא יודע אם יש פה יותר מחלה או החלמה.. זה אתם תחליטו.. אני יודע שאני ביקשתי לשתף את מה שעל הלב שלי ולהוציא את זה החוצה בכתיבה. 

אני מבקש בנוכחותכם את עזרתו של אלוקים, האחד והיחיד ששמר אותי עד היום נקי ומפוכח 45 ימים רצופים בנס לא מהעולם הזה שיעזור לי גם היום. רק היום. רק יום אחד קטן. להישאר נקי ומפוכח. לוותר על התאווה לשים אותה בצד רק להיום.

אוהב אותכם ותודה שאתם איתי בדרך ! 
❤️


אני אסיר תודה על 45 ימים של נקיות ופכחון. לא מובן מאליו. כמעט התנפצו היום לרסיסים ובסוף ניצלתי בנס. החלטתי להיכנס לכאן ולכתוב. אנסה לחזור ולכתוב כאן לפחות אחת לשבוע בתור התחלה.
תודה לחברים שייעצו לי לחזור. קיבלתי כאן המון החלמה. נעלמתי אחרי שנפלתי אחרי שנתיים וחצי של נקיות מתוך בושה נוראית, היום אני מבין שזה הכל חלק מאותה מחלה. היום אני לא מתבייש. זה המסע שלי. זה המסע שאלוקים רוצה עבורי. 
איך אומרים אצלנו בקבוצות - העיקר להמשיך לבוא

וואו אח יקר! 
כמה כייף שחזרת לכאן! 
לא אשכח את החבר מתרפא שקיבל אותי כאן לפני למעלה משנתיים, 
שהרים לי טלפון למרות שפחדתי לדבר איתו.... 

אני שמח כל כך על הקשר היומיומי שלנו שמציל אותי לא פעם, 
ושמח לחזור לפגוש אותך כאן באתרא קדישא הדין! 

וואו, אוהבים אוהבים אוהבים! וואו, איזה נס, אין לי מילים. יישר כח..
אילו נסיונות, אני לא יודע מה לומר. לא חושב שהייתי שורד את מה שאתה עובר, וב"ה שהקב"ה לא מנסה אותי, את כל אדם במה שלא יוכל לעמוד בו. הצלחה רבה בהתרוממות, תכתוב יותר, שמחים לראות אותך... חיל.

אין על הכנות שלך מתרפא. טוב שחזרת. 
דבר איתי, אני רוצה להציע לך משהו. 

שרופים עליך
מתרפא יקר
שמחים שחזרת אלינו
עם הרבה נכונות, החלמה ודרך מדהימה שאתה עושה
אוהבים אותך
מזדהה עם הבושה...

ברוך שובך מתרפא.

ברוך הנמצא רובינהוד יקר !!

ברוכים הנמצאים חברים יקרים ומכובדים !

אז לא עמדתי במה שכתבתי בפוסט הקודם.. רציתי להיכנס לכתוב לפחות אחת לשבוע.. 
לא כ"כ יצא אני רואה שעברו כבר כמעט חודשיים חחחח


נקי היום 7 ימים. 
באיזשהו מקום יש כאב ופחד, שחזרתי לתקופת הנפילות.. שחזרתי למקום הזה שרק סופר ימים ומחכה לנפילה הבאה...

היו לי קריזים מאוד חזקים השבוע.. נפלתי יום ראשון שעבר, כל השבוע היו קריזים חזקים מאוד.. לאט לאט לכו ונחלשו. היום שוב פעם נתקל במחשבות בלתי פוסקות על תאווה ועל שימוש.

ממשיך לבוא ממשיך לעשות מה שאני יכול.. מוסר את התוצאות לאלוקים.

אני יודע מה אני רוצה.. אני רוצה נקיות ארוכה. שנים של נקיות. שאדע שלא נפלתי. לא משנה מה קרה. לא נפלתי. אבל כנראה שזה לא רצון אלוקים.. אחרת אין לי איך להסביר איך אני עדיין נופל לשם למרות הכאב הכ"כ גדול שזה גורם לי.

אז גם עכשיו אני לבד במשרד...
השעה לקראת 6.. דממה פה
רק עוד בנאדם אחד נשאר בכל הקומה, ויש מצב שגם הוא הלך הביתה...

ואני לא רוצה היום להשתמש...

כלומר... אני מאוד רוצה... אבל אני לא רוצה

אני לא רוצה להשתמש היום כי זה גומר אותי
וכי זה לוקח הכל
וכי אני לא יכול להפסיק אח"כ
וכי אז אני משתמש מלא פעמים ברצף ומרגיש סחוט ומת
כי זה מביא אותי לרצון למות להתאדות להיעלם
כי אני לא מסוגל להיות עם הילדים
כי שום דבר אח"כ לא מביא לי אושר
כי אני לא מסוגל להסתכל לאישתי בפנים אח"כ ורק מחכה שייגמר היום \ השבוע \ החודש \ החיים
כי זה מתדרדר ומה שראיתי אתמול כבר לא מספיק לי מחר 
כי זה באמת לא כיף ... זה חרדה עבורי פאניקה
כי אני רוצה לעשות את רצון השם!!!!!!! הנה אמרתי את זה !!!! רוצה לעשות רצון השם!

אני בתקופה מאוד מבלבלת...

הכל מתערבב לי בראש.
ניסיון? יצר הרע? מחלה? מה הולך כאן?....

אז מה זה התכנית בעצם? תרופה? זה כן עוזר זה לא עוזר?

לאיזה אפיק ללכת? להגביר פעולות? ללכת לטיפול? אולי להתפלל יותר? קברות צדיקים?

כל המחשבות של הפחד... הפחד הבהלה הפחד שאני לא אצא מזה לעולם...

הכל חוזר וצף

מנסה להירגע. לנשום. לקבל.

לקבל שאני עדיין נופל. למרות שאני לא רוצה לא לקבל ולא ליפול.. אבל אני צריך לקבל. להירגע. לנשום.

לנשום עמוק.

יותר עמוק.

ולהוציא.

תקרא קבלה כניעה:
קבלה היא המפתח לכל הבעיות שלי כיום.
כשאני מוטרד, זה מכיוון שאני מוצא איזשהו מקום אדם דבר או מצב שאינם מקובלים עליי. ואיני יכול למצוא את השלווה עד שלא אקבל את המקום האדם הדבר או המצב הזה כמשהו שצריך להיות בדיוק כך ברגע זה.
שום דבר, באופן מוחלט שום דבר אינו קורה בעולמו של אלוקים בטעות.
עד שלא קיבלתי את הסקסוהוליזם שלי לא יכלתי להישאר מפוכח.
עליי להתמקד לא כ"כ על מה שצריך להשתנות בעולם - כמו על מה שצריך להשתנות בי ובעמדות שלי.

אני רוצה רק להיום לקבל שזאת מציאות החיים שלי.

אני ממליץ לכולכם לקרוא בחוברת של הרב אברג'יל מסילות אל הנפש הפרשה של השבוע (שופטים)
היה ממש ממש מרתק השבוע ברמה אחרת... ומאוד רלוונטי עבור כל אחד ואחד כאן.

(שמירת העיניים, רבי אלעזר בן דורדיה וכו')

לינק להורדת החוברת

אוהב אותכם ותודה שאתם איתי בדרך

אח שלי האהוב!!! איזה כיף לראות אותך פה.
התגעגעתי אלייך באופן אישי.
הנושא של השרשור מזכיר שאנחנו במסע.
טיילת פעם? מסע בצבא?
עולים, יורדים, נחים, ממשיכים, רוצים לוותר, נלחמים ונהנים מהדרך.
הרבה שיחות דיברנו, פנים אל פנים ושיחות טלפון בזמנים שונים, היינו אחד בשביל השני.
תמיד ידעת מאיפה באת ואיפה היום, לא ויתרת ורצית למסור את זה לה', ידעת שאף אחד לא יכול לעזור לך מלבדו.
חיזקת אותי באינספור פעמים של משברים שונים,
יש לך את הידע, נכון שזה לא מספיק מול גלים המאיים להטביע, אך יש כלים.
אוהב אותך אח אהוב.
תמשיך לעדכן 

מתרפא אהוב ויקר!
בתור מישהו שגם זכה לתמיכתך האיתנה ברגעיו הקשים, לפני כמה שנים, אתה משמש לי עד עכשיו דוגמה לאמת, ליושר פנימי, ביקורת עצמית נוקבת (ועם זאת לא מרסקת...), ליכולת להסתכל למלחמה בעיניים ולהמשיך למרות הכל, ליכולת לאהוב ולתמוך ולהכיל, למרות הסבל האישי העמוק.
גם אני איתך, מרחוק, מתפלל בלב אוהב להצלחתך. ויום יבוא סוף סוף, אני בטוח, שתצא מהקרב עטור ניצחון ותדע אז, שכל הדרך הקשה היתה גם היא בעצם, לטובה.
תועה