עוד הפעם מרגיש קרוב לנפילה.
אני רוצה לנסות משהו אולי רק לפעם רק לעכשיו.
אני מוותר.
מוותר על המלחמה למען עצמי, למען החופשיות שלי.
אני מוכן ליפול.
אני לוקח כמה נשימות עמוקות.
אני מוכן ליפול.
עכשיו בלי הלחץ של אולי אני אפול - כי הרי החלטתי שאני מוכן ליפול אני שואל את עצמי שאלה:
האם אני רוצה ליפול?
לא בטוח. אני ממש לא רוצה ליפול. בכלל גם לא לרגע - זה לא נותן לי כלום.
אני שוב חוזר להתחלה. (כי שוב הנקיפות מצפון עולות)
אני בסדר עם עצמי - אני מקבל את עצמי אם אפול.
אני אפי' אזרום עם הנפילה.
אבל האם אני רוצה בזה...
הידיים שלי רועדות (מי שמכור יבין על מה אני מדבר...)
יש לי מין תחושה של קדם בחילה (זה האנדרנלין שזורם לי בעורקים)
אבל זה עדיין לא מה שאני רוצה...
באמת אני רוצה משהו יותר פשוט. להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש אהוב, להרגיש נכון עם עצמי.
לקבל תחושה של ביטחון, תכלית, אמונה, סיפוק... - ועוד כל מיני רגשות שהמציאות כרגע מרחיקה אותם ממני
והמציאות הזאת היא משהו שקשה לי להתמודד איתו
ובפרט שיש לי דרך מפלט קלה ופשוטה שתספק אותי לכמה שעות
יש לי עוד הרבה מה לומר אבל אין לי באמת מה להוסיף - זה הכל
זה ההתחלה, זה אמצע, וזה הסוף.
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
או בלשון אבן גיברול
"ואמרו ראש השכל, ההכרה בין ההוה והנמנע, והנחמה במה שאינו ביכולת".
(תודה לוויקפדיה)
לא יודע אבל אולי נקי להיום.
עכשיו ניגש לעשות כניעה לפני אבא יקר.