טוב, בין הזמנים נגמר, וזה יכול להיות אחלה תירוץ למה לא להמשיך לכתוב כאן כמו שניסיתי לעשות בתקופת השבועיים האחרונה. אבל באמת גיליתי אמצעים שיכולים לעזור לי להמשיך לכתוב כאן, ואם סייעתא דשמיא וחסד עליון הם לא יגרמו לי ליפול בישיבה, בעזרת החסימה שלי, שאני לחלוטין אסיר תודה עליה.
אז לסכם לעצמי - בין הזמנים הזה חלף ביעף, לשם שינוי אם עסקתי בו משהו באופן מאסיבי מסוים - זה היה במשימה העיקרית שלי, לפחות באחת מהשניים. כתוצאה מזה כל המשימות הזוטרות אבל כן משמעותיות שלי הונחו בצד, וזה קצת מבאס לצאת מבין הזמנים כשדף המשימות שהכנתי לעצמי לא משובץ ב'וי' אחד.
זה אני מסה לעשות השתדלות ולקבל את זה בשלווה, להודות לאבא אוהב שזיכה אותי כן לעשות את מה שעשיתי, להודות לו על פתיחת בין הזמנים שהיתה נפלאה, בטיול בצפון ושבת אצל חבר ואז חתונה... היה כיף. ולהודות גם על הרבה עשיה של חסד ושותפות, לוותר על טיול עם חברים כדי לעזור לסבתא עם סבא, בהתחלה בתשלום שפחת והגיע ל'ללא תשלום', כמו שצריך להיות, לשטוף יחסית הרבה פעמים כלים בבית וכמעט תמיד לענות לאמא בחיוב על הבקשות שלה, וכן של אחותי. אסירות תודה על הסבלנות.
נכון, היתה גם פתיחה לא טובה מצד התאווה, די מהר שברתי נקיות של שבועיים, לא הייתי במפוקחות כל בין הזמנים, מלא מבטים, הרבה צפייה בתכנים ונפילות. ביומיים האחרונים אני משדל את עצמי שלא ליפול כי "אלול" - אני לא בונה על זה, אני ידוע שלרוב זה לא מחזיק, וגם אם כן - אני מסוגל ליפול אפ' מיד במוצאי כיפור. אני צריך להחלים, להגיע לקבוצות, לעשות פעולות, לדבר עם חברים, להקפיד על שגרה נכונה של כל הנ"ל ושגרה נכונה בכלל - זו סגולה נפלאה בשבילי: לישון בזמן אחרי שאני מצחצח שיניים (כן, גם זו עשיה חיובית בשבילי), לקום בזמן, להגיע בזמן לסדר.
אני רוצה לשתף שקצת קשה לי עם כל הקטע של הפגישות. מטבעי כמכור לתאווה יש לי הרבה בעיות בנושא הזה, ואני קצת לא מסוגל להפסיק בגלל לחץ חברתי ומשפחתי וגם באמת רצון כנה שלי עצמי כבר להתחתן ולהתקדם (כשאני כותב את זה אני מתחיל להטיל בזה ספק, אבל אני באמת חושב שאני צריך שותפות יותר מלאה בחיים שלי). כמכור אני לא סומך על עצמי, כי אני לא כ"כ יודע להבחין בין דברים שמגיעים מהמקום הפנימי שלי לדברים שמגיעים להתאווה. אני לא סומך על עצמי כי אני יודע שנעשתי "נכה אהבה", אני מרגיש את זה בתוכי, אני שומע את זה בתוך השאלות שסוררות בתוכי. אני חושש שההתנהגות שלי מושפעת מזה, שכל ההתנהלות שלי נפגעת, ואני מצטער בשביל הבנות שאני נפגש איתן. ב"ה אני לא אלים או משהו, ההפך, כל מי שיצאתי איתן תמיד אמרו שאני מאוד נעים ונחמד ומקשיב וכו', אבל אני חושב שהתאווה והגרורות שלה גורמות לי להופיע את עצמי באופן לא נכון, לא מנוהל נכון, ובמיוחד הראש שלי מתנהל באופן לא תואם לסיטואציה. זה קשה לי. אני כן רוצה לציין שאני מרגיש שהתאווה לא פועלת, לפחות לא באופן נגלה, על הבחורות שאני יוצא איתן. זה מין קטע כזה, כשיש משהו מאורגן - התאווה לא כ"כ מצליחה להכנס. אסירות תודה על זה.
ועל הכל - אני חסר אונים מול התאווה, ברגעים אלו אני מרגיש (ויודע) כאילו בשניה אחת הכל יכול להתהפך והנה אני גולש ומחפש את התכנים שיושבים לי בראש מאז שבוע שעבר. איכס!! אני לא רוצה!! קדושה אני מבקש! באמת!
רציתי לשתף משהו שלמדתי בשבת והתחבר לי להחלמה ולרעיונות שאנחנו לומדים כאן. יש חיבור יקר (כנראה בעל כרכים רבים) שנקרא "דרכי נעם" על התורה, אלו דרשות של אדמו"ר חסידות סלונים (שחי בין השנים תשס"ב ל'לא יודע מתי', פשוט זה הכרך שנמצא בידי) על סדר פרשיות השבוע. תמיד, כל פרשה, מדבר על תשובה, בדרך כלל מתוך חיבור למושג "שבת".
על הפרשה שלנו האדמו"ר מבאר למה כת' "שופטים ושוטרים כו' אשר ה' אלקיך" - למה צירוף הוי"ה ואלקות. הוא מסביר מתוך דברי הזהר (ח"ב נז.) ודברי ירמיה (לא, יז) שיש מצב שאדם נמצא בתוך מעגל של חטא והוא לא מצליח לצאת ממנו - הוא לא יכול לצאת ממנו, והמעגל הזה הוא בעיקר בנושא של "חרפת נעורי" - השקיעה בתאוות מצרים שהיא ערות הארץ. מתוך המצב הזה יש מי שמגיע להכרה שבתוך "אלקי" יש "הוי"ה" - בתוך ההסתר והדינים מסתתרים החסד והרחמים, ואז הוא זועק אל ה' ויוציא אותו.
והזעקה הזו מביאה את ישועתו, זמתוך שהוא בוכה ונאנח ומוציא את כל מרירות ליבו, מתוך שליבו נשבר מתגלה עליו אהבתו ותשוקתו של ה' והיא כגרזן מבקעת את כל ההחשכות והוא נגאל.
יש לאדמו"ר שם התנסחות נפלאה - "הוא כבר מגיע אל השורש, כי נשאתי חרפת נעורי, אך אינו יודע כיצד לתקן זאת ואינו יכול לתקן זאת, ויודע שכל עוד השורש הזה קיים בו הריהו סובב והולך מבלי יכולת לפרוץ את המעגל, וכך עוברים עליו כל שנותיו, עובר עוד אלול ועוד אלול, ומה יהא בסופו?" פירוש - הוא כבר מגיע לבחינת "שופטים" - עניין ההתבוננות, מה עומד בשורש הבעיה שלו, ומתוכה הוא מגיע לבחינת "שוטרים" - מרדות בליבו שפירושה שברון לב "עד שאינו מוצא מקום לעצמו", ומתוכה מתגלה עליו ה' באהבתו וגואל אותו - "והריהו זקוק לגאולה קודם שיוכל לשוב בתשובה, שנא': שובה אלי כי גאלתיך".
אלו דברים נפלאים בעיני, והם מתארים את המצב שלנו כמכורים ויש כאן תקווה ופתרון. אנחנו לא יכולים לתקן זאת, אנחנו חסרי אונים שם; אז אנחנו זקוקים לגאולה קודם תשובה - אנו זקוקים לכח עליון שרק הוא יכול להוציא אותנו מהמעגל הזה.
מקווה שהתחזקתם כמוני. שנזכה לגאולה שלימה בקרוב, שלא יתכהו החושים שלנו ולא נתרגל לנפילות ולתאווה - אנחנו זקוקים לתחושת החוסר אונים, השברון, שאנחנו לא מסוגלים לבד, ובע"ה מתוך אהבתו הענקית של אבא אוהב ניגאל ונשוב אליו ברחמים.
אוהב וצריך, חיל.
נ.ב. עוד ספר שאני תמיד מוצא את דבריו אקטואליים לדור שלנו ובמיוחד לבעלי התמודדויות כמונו, זה שיחותיו של מוהרא"ש על הפרשה, שמבאר את דברי ר' נחמן מברסלב. מומלץ להכיר.
) אודה לו בכל לב...
