תודה לכל המגיבים, אין עליכם בעולם!
אז אני כאן לאחר יומים של ניקיון, פתאום אני מתחיל להבין את הערך של כל יום, העיקר זה לא הרצף העיקר זה הימים, כי הימים שלנו הם החיים שלנו.
הגעתי למסקנה כזאת,
כל הנפילות שהיו לי אי פעם, היו רק מתוך דכדוך ודיכאון, אני לא מצליח להיזכר בנפילה שקרתה לי ביום שהייתי שמח ומסופק מעצמי, והאמת היא שעכשיו אני נזכר בנפילות שהיו לי בימים שהתחילו מוצלחים, אבל עדיין אני לא חושב שזה סותר את מה שאני בא לומר.
גילוי נאות: אני כותב את הדברים הבאים כהשקפה על העולם וכקביעת עובדות, אז אני מדגיש שכך אני תופס את העולם, וזו הדרך שאני מבין שטובה לי.
אנחנו חיים בתוך עולם שרואה רק השגים וכתוצאה מזה הוא ביקורתי מאוד, כי אין ערך למאמץ, ותמיד נמצא את מה שחסר, אנחנו מאוד ביקורתיים כלפי עצמינו וכמובן כלפי העולם.
מה שמונע מאיתנו להיות מאושרים ומסופקים בסיפוק פנימי.
אם אני הייתי מפנה זרקור ענק של אור כלפי כל מה שאני עושה ביום, אז הייתי מסתובב מלא סיפוק עצמי ומלא שמחה, לכאורה הייתי נוטף אושר וחיוך קל תמיד היה מבצבץ על שפתותי, כי באמת יש לי על מה, אני באמת עושה המון דברים טובים.
נראה שאם הייתי במצב כזה של שמחה פורצת באופן תמידי, אז לא הייתי נופל כלל, כי מציאות כזאת של חיים נוגדת את הנפילה שבאה מתוך חיפוש הנאה וסיפוק, והרי יש לי הכי הרבה סיפוק בעולם!
מסכימים להנחה זו?
נמצא שהעבודה (שלי) צריכה להיות, פשוט ליהנות מהחוויות שאני בין כה חווה ומהמעשים שאני בין כה עושה.
וא"כ מצאתי פיתרון קבוע לתאוה!
בהחלט עדיין יישאר מקום לעבודה על שינוי הרגלים, אך עיקר העבודה יהיה על שינוי התפיסה וההסתכלות על החיים.
אני אשמח לתגובות/הערות/הארות
תודה לכם