היום הראשון.. שוב יום ראשון כבר כלכך הרבה שנים אני אומר ממחר אני אפסיק.. 
אך אם להיות כנה.. לא הקדשתי באמת 100 אחוז להחלמה.. אם פתאום אחרי שובועיים שלא רראיתי כבר הרגשתי נקי והפסקתיל עשות מדיטציה פעמיים ביום או את כל ההשתוקקות ניתבתי לאפליקציות הכרויות, משהו אחר ואז חשבתי שזהו פשוט הייתי צריך למצוא משהו שאתעסק בוא ואז אחרי כמה ימים שוב חזרתי לפורנו. 
אני זוכר שעוד בגילאי 16 -17 אמרתי שאני חייב להפסיק עם זה. 
ועכשו אני בגילאי ה20 פלוס, בכיוון של אמצע 20 אני כלכך מתבייש בזה שאני פוחד לכתוב את הגיל האמיתי שלי.. 
התכנים בפורנו החמירו, נוספו לזה גם בזבוז כסף על אוכל בלילה עד שאני מקיא. מבחוץ זה נראה שאני מצליח, יש לי תחביבים אני מתאמן אני לומד תואר "נחשב". מבחו. נראה שאני "מוצלח והכל". אף אחד לא יודע מה אני עובר. גם חבריי הטובים ביותר. חשבתי תמיד אהה אם אשיג את זה אם יהיה לי חברה כל פעם זה משהו שונה. אבל הבעיה שאני מרגיש שאני לא מאוזן מבחינת הדופמין. אני קורא עכשו ספר מעולה על דופמין של פסיכאטרית מפורסמת בארצות הברית. קוראים לה Anna Lembke, יש לה המון ראיונות ביוטיוב ממליץ בחום. בגדול היא אומרת שהגוף רוצה להיות במצב רוח מאוזן. אך ההתמכרות וגם הסמארטפון וכל המעוריי דופמין מטים את המשקל למצב רוח טוב(לטווח קצר מאוד קמכובן) הגוף רוצה להזן את הנדנדה ולכן אנו מרגישים לא טוב בשביל להזן את מצב רוח שלנו. בהתמכרות הנדנדה תמיד לצד של המצב רוח לא טוב בשביל לאזן(לא ממש הבנתי איך זה פועל) וזה מסביר כלכל הרבה דברים. יש לי המון פחדים חברתיים בריאות כאלה. במיוחד אחרי שאני רואה הרבה פורנוגרפיה פתאום כל הפחדים מתעצמים. אחרי לילה של פורנוגרפיה אני מרגיש כלכך רגיש ולוקח לי כמה ימים לחזור לעצמי. היא אומרת שצריך בדרך כלל 30 יום בשביל לאזן את המוח. ואז הגוף חוזר למצב נורמלי. שמצב הדופמין שלך תקין אתה לא נעשה כלכך רגיש וארפשר להנות גם מדברים פשוטים. זה אפילו לא פורנוגרפיה, שיחות רגילות עם אנשים משעממות אותי, אני צריך בדיחות כמה שיותר סוטות ושחורות, לפי ההסבר שלה אנו מייצרים עמידות לרגיושים ורוצים עוד ועוד. ולכן צריך להיות מאוזנים. לא סיימתי לקרוא את הספר לשה אבל זה בגדול התאוריה שלה.  מחקתי את כל האפליקציות הכרויות וגם את הפייסבוק. האפליקציות הכרויות מעניקות לך נחמה מהבדידות אבל זאת הרגשה שקרית. מאחורי האפילקציות בנויות כך לשחק על הדופמין שלך ולהתמכר אליהן.
ראיתי את הסדרה ריפלי בנטפליקס היה שם משהו מדהים. הסדרה מתרחשת בסביות מלחמת העולם השנייה. כנראה לפני. הכל שקט שם. אין טלפונים אוזניות כלום. אתה פשוט הולך חי ויש דממה. הדמות אוכלת אז היא מתעסקת באוכל. הדמות מתלבשת היא מתעסקת בלהתלבש. ממליץ לראות בשביל להבין. מתגעגע לשקט הזה פשוט לחיות. בלי איזה משהו חיצוני שיסיח לך את הדעת. כמובן עם כל התתמכרות יש צדדים טובים, למדתי להבונן על עצמי הרבה יותר טוב, קראתי הרבה פילוסופיה ופסיכולוגיה ויש לי התסכלות שונה על החיים מבני גילי, על אושר וכל מיני דברים כאלה. אבל זהו אני מרגיש שכבר איני יכול יותר. הגיע הזמן להספיק. אבל כמובן להגיד לא כלכך עוזר. מה שבאמת משנה אלו ההרגלים היומיומיים, הייתי בקבוצה בזום של מכורים, לפני כמה שנים חשבי הנה אתחיל ואגמל. קבוצת מדיטציה חשבתי הנה אתחיל ואגמל. מה שמשנה זה הסדר יום ההרגלים בקבועים זה מה שקובע. פעמיים ביום דמיטציה זה חובה, לאכול בריא והכי חשוב חמלה עצמית, י הבעיה שאתה בהמכרות במצב רגיש, ושאתה עושה שטויות וכאלה אתה מבקר את עצמך. אני מתכנן כל יום לכתוב על משהו אחר אכתוב על חמלה עצמית, זה אולי הדבר הכי חשוב בשבילי. 

אחי חזק ואמץ!
תחזיק מעצמך על עצם זה שאתה מנסה להפסיק כבר כל כך הרבה זמן ואפילו שכשיש נפילות, עם כל הכאב שבזה אתה הולך ומחפש את הדרך הבאה להפסיק.
רבי נחמן אומר שאם אדם עצוב מזה שהוא כל כך למטה אז שיתחזק בזה שהוא מודע למקום שבו הוא נמצא כי בניגוד אליו יש אנשים שאפילו לא מודעים למקומם, ואנחנו יודעים שידיעת הבעיה היא חצי מפתרונה.
תחזיק חזק אחי, אנחנו כולנו פה ביחד במסע, צועדים אט אט לעבר הניצחון והשפיות, יש נפילות כואבות בדרך אבל אל ייאוש!