אהלן שמי ..אני בן 24 רווק.
לאחר תקופה שאני כאן , ותודה לה' על האתר הנפלא הזה, החלתי לשתף קצת ממה שקורא אצלי.
ממתי שנולדתי הייתי בתוך העולם הזה. תמיד בתור ילד אהבתי לראות את החשק שיש לאוהבים, את החיבה, את הנישוק. הייתי מסתכל מהצד ונהנה.
בתור ממש ילד בן 5 -6 שהיינו מסתובבים בעיר הייתי מסתכל על הבנות המפוזרות על השלטי חוצות. לא ידעתי מזה שמירת העיינים, הרי אני ילד. ילד קטן שכבר מגיל צעיר, סובבים אותו מחשבות, אומנם עדינות, אבל יש בהם חיות. לאחר הרבה שנים הבנתי שזה כח יצירה. כח יצירה שתמון בכולנו. לי זה הגיע מוקדם. מגיע צעיר אני זוכר את עצמי שוכב על הבטן ומדמיין, ומקבל תחושת עונג . בכיתה ה זאת הפעם הראשונה בעצם שהוצאתי זרע לבטלה. לא הבנתי מזה עד היום, הייתי שוכב ולא יצא ממני כלום , ועכשיו פתאום יוצא משהו לבן וסמיך כזה. פחדתי ,נלחצתי. לאחר תקופה, הגיע התיכון ואז לימדו אותנו מזה אומר. מזה שמירת הברית ומזה חיי משפחה וכו'.
בכיתה ג' הבנתי שלאינטרנט יש עוד מנועי חיפוש חוץ ממשחקים. ונחשפתי פעם ראשונה לזוג מתנשק. וזה חולל בי עונג הזוי. די נלחצתי מזה..
בכיתה ה, לקראת סוף השנה אמא שלי תפסה אותי בחדר. צופה. צפיתי באנשים מתנשקים. רק בזה.( לא נחשפתי לפורנוגרפיה עד גיל 18 ). אחרי הבושה הגדולה, החלטתי שאני מפסיק. עד אז לא חשבתי להפסיק.. ידעתי שאסור.. אבל חשבתי שזה עבירה בקטנה ולא עלה בדעתי כמה זה הורס חיים. אחרי נראלי תקופה קצרה המשכתי שוב.. למזלי היה לי רימון בבית כל חיי ובאמת לא נחשפתי בגיל מוקדם לדברים אחרים גרועים יותר.
ככה מתמשכת התקופה, גם בתיכון ,עליות וירידות, בגיל 18 ההורים שלי קונים סמרטפון לראשונה (לעצמם), ומגלה ששם אני יכול לצפות בתוכן קצת יותר מיני, אבל עדיין לא חשבתי שיש אתרים מוגדרים לכך.. למדתי בתיכון לא במקום הכי דוס, והיו אנשים סביבי שהיו צוחקים על הנושא הזה. והיו מדברים בצורה כל כך בוטה ומגעילה, ופתאום האוזן שלי הביה דברים ומפה לשם הבנתי שיש אתרים מוגדרים לכך. ופשוט עשיתי חיפוש . ואני מצטער על הרגע הזה. נכנסתי לאתר, ופתאום נגעלתי. נגעלתי ממש, אני זוכר שסגרתי את זה איך שפחתי.. אבל פתאום הרגשתי שאני רוצנ לראות שוב ונפלתי. נפילה ראשונה וכאובת. הייתי נופל פעם בשבוע בערך. נופל מתי שזה ליידי.
ומשם התחלתי ישיבה גבוהה. בישיבה גדלתי. אבל פעם ב3 שבועות הייתי חוזר הבייה והייתי נופל. נופל לפחות פעמיים בסופש. חוזר לישיבה מבאוס. לא למדתי כלום. אני לא אצליח לצאת מזה. משהו בי גרוע. לא הסתכלתי לאנשים בעיינים. התביישתי מהרבנים.
בגיל 21 היה תקפוה הכי ארוכה של 78 יום ניקון. הייתי ביימי עבודה קשה במחנה של נוער, ובסוף המחנה התגייסתי, אז הצבא נתן מקום משמעותי בעייפות שנצברה שלא ממש חיפשתי להתפרק. מעבר לזה נהנתי בהתחלה של הצבא אז צברתי ממש הרבב ימים נקיים. הייתי מלא באותם ימים, לא היה לי תקופה יותר טובה מזו. זכור לי תקופה מנצחת בחיים שלי. לאחר הנפילה הזאת נפלתי עוד כמה פעמים, ובעצם חזרתי למסלול, שכל פעם שאני בבית ויש לי את הפלאפון של ההורים ליידי אני נופל. הייתי נכנס להם לחדר בלילה בשקט.. וגונב להם. מה לא עשיתי בשביל שאני אהיה נקי בבית. בקשתי סיסמאות ורימון וכו שום דבר לא עזר. ההורים לא רצו לשים הגנה על הפלאפון שלהם. אחרי הצבא חזרתי לישיבה אני מרגיש שאין לי בית בעצם. אין לי מקום מוגן להיות בו. חוץ מהחברים שלי. ליד החברים אני אף פעם לא נופל תמיד אני על הגל . שמח וזרמן. והחלטתי לא לחזור הבייתה בשבתות. גם זה לא עזר, ראיתי שזה ממש קשה.. אתה חיב להתאוור מכל מה שאתה עושה ובית זה מקום טוב לנוח.
התחילו שידוכים . ואני נכשל בתחום הזה , יצאתי עם הרבה בנות ושום דבר לא התפחת לי הכל נסגר בדייט שתיים, אם הנפילות והיאוש של הדיטים אני ממש מתחיל מסע של יאוש. יאוש שאני לא טוב ואני בי יכולת לבנות בית. אני לא אצא מזה. אני מרגיש ממש כושל. כמה דברים חברתיים פספסתי . כמה פספסתי בעובדת ה.לא מצליח להתחבר לעצמי, לטוב שבי כולי מרוקן כזה,אוף מה קיבלתי, איזה מסע על הגב. לא מצליח לשחרר את זה מתוכי. הרבה מין החברים שלי נשואים היום, ואני בתסבוכת שלי, לא יודע מה לעשות. אני בחור ממש טוב. רואים בי ככוכב לפעמים. אני מסתדר מעולה עם אנשים. יש לי חברים טובים מאוד , אף פעם לא חשבתי שתהיה לי בעייה בלמצוא אשה. אני יודע באמת שכל הברכה טמונה בזרע. ואני מקלקל לעצמי עוד ועוד את החיים האלה. אני מרגיש מרוקן, מרוקן, למרות כל השפע שקיבלתי. החלטתי שאני נלחם בכל הכח. שמתי נצפארק על כל מכשיר בבית. זה יצא לי כרוב ל1500 שקל שנתי. וזה לא מעניין אותי. מעניין אותי החיים שלי. אני רוצה לחיות. לחיות בגדול. רוצה את הנפש שלי חזרה. מתרגל הרבה נחיתה בטוחה. לומד תורה, פנימית , עוצמתית, חסידות, לב.
אני מרגיש לפעמים למה פשוט נשלחתי למקום הנמוך הזה, אני יודע שיש לי כוחות לעזור לאחרים. אנשים אוהבים אותי ומתייעצים איתי , וזה נותן לי כח. לפעמים לעצמי אין לי את הכוחות לסייע. אני יודע שאני הולך לעזור לאנשים אחרים. אני הולך לשם. החלטתי לעשות קורס בטיפול, לא יודע אם אצליח, אבל אני יודע שלשם אני הולך. אני עם השמחה שלי ועם הטוב שלי .אני יודע שיש בי המון. יש לי אח שאני משתף אותו במה עובר עליי. ואני מתקדם לאט לאט. "רק להיום". אני חושב שאף פעם לא הייתי נקי לגמרי. תמיד הייתי סביב זה.אחי אמר לי שהוא אינו מכיר אותי באמת.. מתחילת גיל התתבגרות אני נופל וקורס וחוזר חזרה. והכי שובר אותי זה הנקודה שאני לא יודע מתי אני אתחתן ואם בכלל. והאם אני אצליח להשתחרר מהסם הנוראי הזה. כולם מתקדמים ואני נשאר במקום.
מאמין שמתי שהוא אצליח.
אשמח לחיזוקים
