לא יודע מה לכתוב.

היה לי דחף, יותר נכון- דחפים.

בהתחלה עשיתי גלישת דחפים.

אמרתי לעצמי שיש לי דחף, שמתי לב אליו, הבהרתי לעצמי שהוא יחלוף.

וכך קרה.

ואז הוא חזר.

ושוב פעם הדגשתי לעצמי שישלי דחף, וזיהיתי אותו, והסברתי לעצמי שזו גם הזדמנות, ושאחרי שהוא יחלוף אני אהיה חזק יותר, ושמח יותר.

והוא חלף.

ואז הגיע דחף נוסף, שהתחבר עם שעמום...

ואמרתי לעצמי ש"רק קצת" זה בסדר. 

וה"רק קצת" הזה נהפך צהר מאוד להרבה מאוד, עד שגמרתי. וזה נגמר. 

ונשברתי, שוב...

ואני מרגיש רע עם עצמי אבל אני כבר לא מוכן להרגיש, וכל מה שיש לי בלב זה אדישות.

אפילו עכשיו שאני מנסה להרגיש ולהקשיב- כל מה שיש זה הלם, שוק.

אני כבר לא מוכן לפתוח את זה עם עצמי, כבר לא מוכן להרגיש את הכאב ואת הצער והחרטה.

אני רוצה לבכות, אאני פשוט לא מצליח, לא יכול.

ראיתי פעם סרטון ששואלים מישהי איך זה מרגיש להיות בדיכאון והיא עונה שאתה כלכך מדוכא, כלכך הרבה זמן, בלי הפסקות- שאתה כבר לא יודע איך זה מרגיש כשאתה לא.

ואני מרגיש שאני בדיוק אותו דבר.

אני כלכך הרבה זמן בתוך זה- שאני כבר לא יודע איך זה מרגיש להיות בלי.

לפעמים אני חושב שאני כבר מפחד, מפחד מלהיות שמח, בריא. מפחד מלהיות אני. 

כי אני כבר לא מכיר את עצמי. 

אני מפחד מלהיות מי שאני כי אולי לא יאהבו אותי, ואולי לא יעריכו אותי, ואולי ישפילו אותי. 

אז אני בורח, בורח מכולם, מעצמי.

אני תמיד אדיש וקר, לא מספר כלום, לא מתלהב מכלום. 

וכשאני מתחיל להרגיש אני משתמש ב"משכך כאבים" הזה שאוטם אותי מחדש.

ואני שונא את זה.

אני שונא את זה!!

אני יודע שאני שונא את זה.

אני פשוט ככבר לא מכיר שום דבר אחר.

אני פשוט לא מצליח להפסיק, לא באמת, לא לאורך זמן.

איכשהו אני תמיד חוזר לשם,
וזה שובר אותי,
ואני כבר לא יודע מה לעשות...

היי שבור64, 
שבוע טוב, לצערי אני מאוד מזדהה עם רצף התרחישים שתיארת. מאוד מבין את הצער האדישות הקרירות שפיתחת. לצערי אני לא מספיק מומחה ואני מקווה שעוד אנשים עם ניסיון גדול יותר יוכלו לעזור לך. בכל מקרה אני יכול לומר שאני מבין אותך ואל תתייאש ואל תוותר. לפעמים ברגע כזה אסור להתמקד בעכשיו תנסה לחשוב על העתיד. איזה עתיד אתה רוצה? גם אם נפלת וגם אם תיפול האם זה סיבה לוותר? גם נפילות הם חלק מהתהליך והמסע. לאורך זמן תראה איך אתה יכול להגדיל את הרווחים בין הנפילות איך אתה מצליח לצמצם את הנפילה וכן הלאה אולי להפסיק לגמרי לא יקרה מיד אבל אם הזמן תצליח להתקדם. וגם ממה שתיארת אתה צריך להתמקד גם באיך להחזיר לעצמך את השמחה והחיוניות ואיך לבטא את עצמך למרות החשש מהסביבה. בעז"ה מאחל לך הרבה בהצלחה אל תתייאש מאמינים בך

וואו שבור 64

תקשיב אני גם היום השני שלי נקי
אני ממש מזדהה עם הקושי שלך

זה באמת הרגשה קשה 
כל פעם שאני הולך ברחוב ואני אומר לעצמי אם רק לא היה לי את הקושי הזה בחיים החיים שלי היו מושלמים

יש לי שאלה
כמה רצף של ימים היה לך לפני הנפילה האחרונה

והאם אחרי הנפילה אתה חזרת לתוכנית שלך כמו לפני כן (בכל הכוח)

זה באמת לא קל ואצלי הקושי הגדול עכשיו הוא החזרה למסלול

אני אישית מרגיש שבור כזה ואין לי כוח לחזור למסלול בכל הכח
אני מרגיש שאני צריך להתאפס

אפילו שאני יודע שהכי נכון זה לא לוותר ולהמשיך בכל הכח


אשמח לשמוע איך אתה מתמודד עם זה כרגע מבחינה הזו

שיהיה לך ולי ולכולם כאן הרבה הצלחה 

אני חייב לכתוב משהו לגבי העבודה שלנו

סביבנו חיים אנשים או שמתמודדים כמונו עם הפורנו אבל נופלים ולא עושים כלום… או אנשים שחיים את החיים רגיל כמו שאמרת גיבור100. 
ותכלס הרבה מתמודדים עם זה ולא עשים כלום. ואנחנו זכינו להתפקח ולהתקדם או במילים יותר ברורות לחזור בתשובה, כן כן אפילו שאין לנו סיפור חיים שהלכנו להודו ומצאנו את אלוקים על איזה פסגה של הר עדיין אנחנו חוזרים בתשובה לכל דבר וזה עבודה וזה דרך וזה גם קשה… אבל התוצאה של אחד שחוזר בתשובה זה כיתרון האור הבא מן החושך שאז זה הרבה יותר יקר ומשמעותי. אני יכול להעיד לבנתיים על עצמי שאם לא היה לי את ההתמודדות הזאת לא הייתי איפה שאני היום אני הבנתי שאני חייב להתקרב בכדי להצליח ושבזה זה תלוי ההצלחה וכן אני במקום רוחני שאם הייתי מהאנשים הרגילים לא הייתי שם היום, בקיצור הנפילות שלנו הם בשביל העליות ממש כמו בעל תשובה.
וצריך לזכור שתמיד ולכולם יש התמודדויות מכל הסוגים וזאת ההתמודדות שלנו אז לפחות ננצל אותה להתקרב לה׳ 
אני כותב עכשיו ומתפלל לה׳ שתמיד תמיד נישאר באמונה התחזקות ועליה גם ברגעים הקשים ששם אני בעיקר נבחנים. 
אוהב צריך ומאחל הצלחה לכולנו

האמת שהיום היה לי עוד נפילה. 

תקופה ארוכה מהחיים שלי הייתי "חוזר בכל הכוח" אחרי הנפילות ומתאמץ הרבה בלהיות טוב ומוצלח יותר.

מתישהוא הבנתי שלפחות בשבילי זה היה סוג של פיצוי. הרגשתי רע, חסר, מקולקל, (רגשות שעדיין קיימים אצלי) ורציתי להרגיש טוב, מוצלח, רציתי להרגיש שאני שולט ושאני עושה משהו ושאני מתקדם.

אבל זה לא באמת עזר לי כי זה היה פיצוי, מקיצוניות אחת לשנייה- נפלתי נמוך ואז טיפסתי גבוה.

אני לא יודע מה  צריך או כדאי לעשות אחרי נפילה.

היום אני בד"כ משתדל לתת מקום לרגשות שלי, לכאוה אותם, לסבול אותם.

אני מתבייש, אני מתחרט, אני מרגיש אשם וזה כואב ולא נעים אבל אני נותן להם מקום וזה מעבד לי את החוויה. זה סוגר אותה. נפלתי, היה רע, היה קשה, אבל זה מאחורי.

אחרי זה אני גם משתדל ללמוד מהנפילה. אני כבר פחות מאמין באמצעים טכניים וטכניקות מעשיות אני יותר מאמין בשינוי אישיותי פנימי. 

היום במחשבה שלי אני כבר מזהה בעצמי סוגים של דחפים. יש את הדחף שבא כמה זמן אחרי הנפילה- שזה פשוט חשק להעלים את הכאב והתחושות הקשות על ידי שימוש חוזר.

יש דחף שבא אחרי כמה ימים של נקיות- שזה פשוט הרגל. אל הדחף הזה אני מתייחס בדרך כלל על ידי גלישת גלים, עצירה שימת לב לזה שיש לי דחף והבהרה לכך שהוא חולף, בנוסף- הדגשה שיש לי כאן הזדמנות לשפר את הנפשיות הכללית שלי. 

יש דחף של שעמום- יכול להיות סתם שעמום, יכול שהאו"פ גורם לדברים אחרים להיות משעמים, שבנקודה הזו אני או מוצא משהו להעסיק את עצמי או מזהה את הדחף שבתוך השעמום וגולש עליו. 

אבהיר קצת את מה שכתבתי למעלה על פיצוי- מילה מדויקת יותר תהיה בריחה.
לברוח מהכישון, מהאכזבה- להתעלם כאילו הוא לא קרה, בדגש על- לחזור למה שהיה לפני.

אבל אי אפשר באמת לחזור למה שהיה לפני ולכן אני חייב לתת מקום למה שהחוויה עשתה לי, לעבד אותה, ולהמשיך הלאה דרכה. 

גם שיתפתי כי הרגש.י צורך לשתף וגם ניסיתי לענות לך (גיבור100)

קראתי יומן ישן.

ואני שומע שירים... שירים עצובים.

ואני בוכה בלב.

אני יודע שלא תבינו, אבל עצוב לי. 

הכי מבינים אותך אחי
אני גם הרבה פעמים בוכה מזה את הנשמה שלי

תודה על התשובות

אני לא מרגיש כלכך צורך לכתוב, אני כותב בעיקר כדי להישאר מחובר לתהליך ולא להרדם בשמירה.

לא צפים אצלי דחפים, לא שם לב לרגשות חדשים או מיוחדים, היום האחרון עבר עלי בצורה די בנאלית ואפורה.

סימן טוב? רע?

לא יודע מה לחשוב על זה.

גם אצלי זה כך, אבל ממציאת שרשור שכתבתי לפני כשלוש שנים על 175 ימי נקיות ואז תיאור נפילה או שתיים ואז עזיבה לגמרי את הפורום. אני מבין שעקביות והתמדה הם המפתח ולו בשביל להבין לאיפה אפשרי להגיע אם לא מתמידים..

מזדהה.
עכשיו זה יותר מרגיש לי כאילו כלום לא מספק אותי ולכן אני חייב ללכת לאו"פ, מעין חוסר נוחות פנימית כזאת, הכל יבש ואפרורי.

אבל אני יודע שזה תקופה זמנית ושבסוף יחזור לי טעם החיים (גם אם בעוד כמה שבועות) ואולי איזכר איך זה היה לחיות לפני...

נמאס לי. באמת שנמאס לי. אני פשוט לא רוצה להתמודד עם זה, לא רוצה להסתבך עם זה.

אני רוצה לה.חיל מחדש, למחוק את כל מה שהיה ופשוט לחיות חיים אחרים.

נמאס לי. נמאס לי מליפול. ומלקום. 

נמאס לי מלהרגיש רע.

להרגיש רע כשאני לא עושה אתזה.
להרגיש רע כשאני כן עושה את זה.
להרגיש רע כשאני קם.
להרגיש רע סתם כך.

נמאס לי מזה שאני תמיד מרגיש רע.

אני פשוט רוצה קצת חופש, קצת חופש מעצמי, מהחיים שלי, מההתמודדות.

ואין. אין חופש. יש רק סבל כל הזמן. ואני שונא את זה. 

היי שבור,
אני שומע את הצער שלך ואת הכאב.
הייתי שם לא מעט פעמים ואני יכול להזדהות איתך. אני יודע שקשה להתעודד עכשיו אבל לפעמים באמת צריך להתנתק רגע ולהירגע. ואז להתחיל מחדש. יש רגעים בחיים שאסור לשקוע בכאן ועכשיו. עכשיו הכל נראה כואב וקשה. ברגעים כאלה צריך לחלום על עתיד טוב יותר ועל מטרה חדשה. 
בנוסף אולי  כדאי שתעשה משהו שאתה אוהב. משהו שימלא אותך מחדש.
אל תישבר. בהצלחה במסע