יומן יקר שלי,
היום אני כותב אליך מהיום השני במסע שלי.
אתמול היה יום שבו התאווה נתנה לי מעט מנוחה – זרועותיה האימתניות לא אחזו בי בכל הכוח. היה בזה רגע של הקלה, אך אני לא מתפתה. אני זוכר היטב את הניסיון מן העבר: ההתלהבות הראשונית דומה לאש גדולה – בוערת, מאירה, אך לאט־לאט עלולה לדעוך. השאלה שמנקרת בי היא מה יקרה אז... האם גם ברגעים בהם לא תהיה התלהבות, אצליח לנצח?
אני הולך צעד אחר צעד, מתמיד בתוכנית, מתאמן בתרגילים. ובכל זאת, אני מכיר את ההרגל הזה – חמקמק, ערמומי, מחכה תמיד בפינה האפלה לרגע של חולשה. לפעמים נדמה לי שהוא עוקב אחרי, ממתין להזדמנות לטרוף אותי.
ולכן אני פונה אל בורא עולם: חזק אותי. היה לצידי. אל תעזוב אותי אפילו לרגע. לבד אינני יכול.
אני לומד להודות – על כל יום נקי, על כל שעה שבה אני חופשי. כי הדחפים חזקים ממני, ואני מנסה להכיר אותם, להבין את שפתם, כדי שאדע לזהות אותם כשהם מופיעים במלוא כוחם. ויש לי על מה להודות: על עצם המוטיבציה להפסיק, על המתנות הקטנות שמגיעות בדרך – רמזים, תזכורות, סימנים שהוא איתי. ואיך לא – על החברים המופלאים שמקיפים אותי כאן, תומכים, מעודדים, מזכירים לי בכל פעם מחדש: יש תקווה.
אתמול התחיל יום נפלא, מלא אור. אך לקראת סופו קיבלתי אכזבה קשה ממי שקרוב אלי מאוד. באותו רגע עלתה בי תשוקה עזה לברוח לתאווה להרגל הישן, למצוא בה נחמה מדומה. אבל נעצרתי – לא בכוחות עצמי, אלא בסיוע מלמעלה. בחסדו יתברך אפילו לא נדרשה מלחמה גדולה.
גם היום, בשעת כתיבת שורות אלו, הגיע מייל מאכזב שפגע בי. אבל לפחות ברגע זה אני מבין: כשיש בעיה – לא בורחים אל החור השחור. לא עוד.
אנא, הסר ממני את דרכי השקר. העלה אותי סוף סוף על דרך האמת, דרך ישרה – והפעם לתמיד.
