אני מתחיל פה את יומן המסע שלי. עם הרבה חששות. אשתף פה את המילים, בתקווה שאלך בדרך האמת, בכנות ובאהבה גדולה. אנסה לתאר את הרגשות והמחשבות, ולהתמודד עם הכל כולל הכל. לא לעשות לי הנחות, לא לי ולא לכם. אשמח שתקחו איתי חלק במסע שלי, תהיו אוזן קשבת, תשיאו עצה, וביחד נצליח. אכתוב בצורה של פרקים, בכל פעם שארגיש צורך לכתוב, אקרא לזה פרק. אני עושה את זה בשבילי, זה יוצר לי מחוייבות לתהליך. ייתכן ויהיה פה מילים מטרגרות, זו פעם ראשונה שאני כותב - אשמח לדעת אם כן כדי להימנע להבא.
פרק 1 -
יש לי חשש אמיתי, שלקח לי תקופה לדייק ולהבין אותו - אני מוכן להתחיל את התהליך, אבל חושש מהצלחתו. אני צולח תקופות מסויימות ללא צפייה, תקופות קצרות של שבוע, שבועיים אבל יש בתוכי חשש עמוק מחוסר צורך מהדבר ה׳נפלא׳ הזה. כלומר, התחושה שזה עושה לי בגוף, כשאני נמצא בתוך זה, היא תחושה נפלאה של עונג, של פנטזיה. אני חושש מכך שלא ׳אזכה׳ לחזור לשם מתישהו. יש לי משהו בראש שממשיך ואומר לי - הכל בסדר, לא אפריע לך להתחיל בתהליך, העיקר שמדי פעם תקפוץ לבקר. לא צריך לספר שרגע לאחר מכן, שהכל נרגע, כל התחושות הישנות - חדשות מתעוררות. חרטה, תסכול, כאב ועוד. אבל זה דבר כל כך ׳נפלא׳, התחושה הזו. באותו הרגע. אז איך אפשר לוותר עליה?
הסיבה שאני כותב ומתחיל את היומן שלי, היא משום שאני רוצה לדעת שאני לא לבד בזה. שעוד מישהו חווה את התסכול מכך שהוא יכול לחדול לתקופה קצרה. שהוא עושה את זה כי המוח מאשר לו, כל עוד ישנו הד קטן בראש שיודע שיבוא היום ואחזור לזה. אם אנסה לתמצת את התחושות, שמגיעות תוך כדי כתיבת היומן - הן שהסיבה לכך שאני מצליח צעדים קטנים נובעת מהתחושה המרגיעה שהמוח נותן - שבסוף נחזור לשם. ואם אתמצת אפילו יותר את הקושי - כשהמוח יגיע למסקנה שאין עוד - תגיע הנפילה. אתם מצליחים להבין?
אני כרגע מעלה את הדברים, עוד אין לי פתרון. אני בתחילת התהליך ויש המון חששות. החשש הוא ליפול בפעם הראשונה מאז תחילת התהליך. והחשש היותר גדול - מה יקרה לי כאשר המוח יגיע לשכנוע שאין עוד?
נ.ב
המסע שלי הוא מול עצמי ומול בת זוגתי, לרגע לא מול אלוהים. הסיבה לכך היא שאני לא מגיע לזה ממקום של חשש ממידת הדין, ו׳עונש׳ בעולם הבא היא שזה בעיני לא מחזיק מים בדרך להצלחה. יותר מזה - אני לא חושב שהיהדות מאמינה בכך. זו גישה חינוכית ישנה ופסולה, שטוב שלא נבראה משנבראה. ודווקא אחרי ההבנה הזו, כשהבנתי שזה אני מול עצמי, ואני פוגע בי ולא באלוהים - הייתי קשוב לעצמי ולכך שאני רוצה לעבור דרך. ההבנה הזו בעיני יסודית וחשובה להצלחת התהליך.
