אני מתחיל פה את יומן המסע שלי. עם הרבה חששות. אשתף פה את המילים, בתקווה שאלך בדרך האמת, בכנות ובאהבה גדולה. אנסה לתאר את הרגשות והמחשבות, ולהתמודד עם הכל כולל הכל. לא לעשות לי הנחות, לא לי ולא לכם. אשמח שתקחו איתי חלק במסע שלי, תהיו אוזן קשבת, תשיאו עצה, וביחד נצליח. אכתוב בצורה של פרקים, בכל פעם שארגיש צורך לכתוב, אקרא לזה פרק. אני עושה את זה בשבילי, זה יוצר לי מחוייבות לתהליך. ייתכן ויהיה פה מילים מטרגרות, זו פעם ראשונה שאני כותב - אשמח לדעת אם כן כדי להימנע להבא. 

פרק 1 - 

יש לי חשש אמיתי, שלקח לי תקופה לדייק ולהבין אותו - אני מוכן להתחיל את התהליך, אבל חושש מהצלחתו. אני צולח תקופות מסויימות ללא צפייה, תקופות קצרות של שבוע, שבועיים אבל יש בתוכי חשש עמוק מחוסר צורך מהדבר ה׳נפלא׳ הזה. כלומר, התחושה שזה עושה לי בגוף, כשאני נמצא בתוך זה, היא תחושה נפלאה של עונג, של פנטזיה. אני חושש מכך שלא ׳אזכה׳ לחזור לשם מתישהו. יש לי משהו בראש שממשיך ואומר לי - הכל בסדר, לא אפריע לך להתחיל בתהליך, העיקר שמדי פעם תקפוץ לבקר. לא צריך לספר שרגע לאחר מכן, שהכל נרגע, כל התחושות הישנות - חדשות מתעוררות. חרטה, תסכול, כאב ועוד. אבל זה דבר כל כך ׳נפלא׳, התחושה הזו. באותו הרגע. אז איך אפשר לוותר עליה?

הסיבה שאני כותב ומתחיל את היומן שלי, היא משום שאני רוצה לדעת שאני לא לבד בזה. שעוד מישהו חווה את התסכול מכך שהוא יכול לחדול לתקופה קצרה. שהוא עושה את זה כי המוח מאשר לו, כל עוד ישנו הד קטן בראש שיודע שיבוא היום ואחזור לזה. אם אנסה לתמצת את התחושות, שמגיעות תוך כדי כתיבת היומן - הן שהסיבה לכך שאני מצליח צעדים קטנים נובעת מהתחושה המרגיעה שהמוח נותן - שבסוף נחזור לשם. ואם אתמצת אפילו יותר את הקושי - כשהמוח יגיע למסקנה שאין עוד - תגיע הנפילה. אתם מצליחים להבין?

אני כרגע מעלה את הדברים, עוד אין לי פתרון. אני בתחילת התהליך ויש המון חששות. החשש הוא ליפול בפעם הראשונה מאז תחילת התהליך. והחשש היותר גדול - מה יקרה לי כאשר המוח יגיע לשכנוע שאין עוד?

נ.ב

המסע שלי הוא מול עצמי ומול בת זוגתי, לרגע לא מול אלוהים. הסיבה לכך היא שאני לא מגיע לזה ממקום של חשש ממידת הדין, ו׳עונש׳ בעולם הבא היא שזה בעיני לא מחזיק מים בדרך להצלחה. יותר מזה -  אני לא חושב שהיהדות מאמינה בכך. זו גישה חינוכית ישנה ופסולה, שטוב שלא נבראה משנבראה. ודווקא אחרי ההבנה הזו, כשהבנתי שזה אני מול עצמי, ואני פוגע בי ולא באלוהים - הייתי קשוב לעצמי ולכך שאני רוצה לעבור דרך. ההבנה הזו בעיני יסודית וחשובה להצלחת התהליך. 

אוהבים אותך עידום!!

כל הכבוד 
על האומץ על החוזק ועל השיתוף
זה פשוט מדהים לראות איך שהמחשבות האלו חוזרות על עצמם בכל אחד באופנים שונים
גם אני הרגשתי כמוך וברוך ה' התקדמתי הרבה
יש תקוה בכל מצב
כולנו איתך

תודה על השיתוף, המון בהצלחה!

פרק 2 - 

זה היה באוויר, וזה הגיע היום - הנפילה הראשונה מאז שהתחלתי את התוכנית. אני חוקר את זה, כי הרגשתי את זה באוויר, ולא הצלחתי להתגבר. אבל אני מרגיש שהצלחתי לעבור מסע מאז התחלתי את התוכנית, ולכן ארצה לשתף במספר הרהורים. 

1. באופן מוזר - אני אחרי נפילה ופעם הראשונה מרגיש שיש לי תקווה. אני לא כועס וזועק ומתמרמר ומתייאש. אני לא שם שירים של ייאוש אחרי הנפילה. אני לא שוקע בעצמי. הפעם - נעמדתי אל מול המראה, וחייכתי. כמו טמבל. חייכתי. חייכתי כי וויתרתי לעצמי, חייכתי כי נפלתי, כי לא נזהרתי, כי היה לי אופציה לעצור ולא עצרתי. אני מקבל את זה באהבה. כי אני בתהליך של החלמה, וכל כך פחדתי מהנפילה - שהבאתי אותה על עצמי. חייכתי כי אני מכאן ממשיך - חזק יותר ואוהב יותר. 

אבל למה באמת חייכתי? כי הסתכלתי אחורה וראיתי איזו דרך עברתי 21 ימים של ניקיון. של טהרה, של אהבה אחרת. בימים האלו התעניינתי באשתי הרבה יותר, לא כי ניסיתי - כי זה פשוט קרה. חוויתי יותר, הייתי שליו ורגוע יותר. טעמתי מהחיים הכל כך מתוקים והצוננים שיש - כשרק מתחילים להפסיק. אני מחכה בציפייה גדולה לחיים האלו! מוכן להתמסר כמה שרק צריך. 

2. אני מקבל את זה באהבה. כי רחמים עצמיים זה בדיוק מה שהגורמים מבחוץ רוצים שארגיש. כי רק אם אתייאש אחזור לשם שוב. אם אני אשמח בדרך שעברתי - ואתמיד ולא אהיה שאנן - אני מאמין שאנצח. כל יום ניצחון. 

3. זה כל כך מדוייק, שאם אתה נכנס למלחמה אתה שם את עצמך במעמד נחות לחלוטין. יותר מדי חששתי מהרגע הזה שיבוא - ולא אצליח. אני מנסה להבין איך אפשר למנוע את המאבק, על ידי תרגול בזמנים שאינם מתוחים. הרגשתי מהבוקר שהנפילה בוא תבוא - לא הצלחתי להתרכז בלימוד, ולא הצלחתי להתרכז בפנאי. המוח דפק ודפק. עד שהוא קיבל את מה שהוא לא צריך - אבל רצה. אני נותן לשינוי לצמוח. תנו לו גם אתם!

4. צריך קבלות פרקטיות. אני רוצה לספר על זה לחבר, כי הנפילה צריכה לעורר אותי לקום. אם אמשיך באותו הדבר בדיוק - משהו מתפספס. כי הרי המצב הנוכחי כנראה שלא היה מספיק נכון ומדוייק בשבילי. אני כותב פה כחלק מהרצון להתקדם. כותב לעצמי כדי לזכור שאני לא מסכן, אני רק חייל שלומד לאט לאט להיות מפקד על הגוף שלו. אני שנים לא קיבלתי כלים וכעת סוף סוף אני מקבל אותם. 21 יום זה פלא גדול. מכאן - אנחנו ממשיכים הכי חזק שיש. לא מפחדים. 

5. אני לא חוזר לנקודת ההתחלה לפני 21 יום. אני נמצא במקום גבוה בהרבה. בנפילה הרגשתי משהו שמזמן לא הרגשתי - קצת גועל. התחושה הזו של הפעם הראשונה. אמנם לא אותו גועל, אך נגיעות עדינות של גועל. המוח שלי בפעם הראשונה הרגיש שזה מעט לא שייך לו. שזה מגעיל אותו והוא לא רוצה את זה. זה סימן של החלמה. ככה אני מאמין. 

6. אני אוהב את עצמי. אני אוהב ורוצה לחולל בי שינוי. אני רוצה להכיר אנשים שהצליחו. לשאוב השראה. אני מלא במוטביציה! אני נותן לשינוי לצמוח.

אין מה לומר 
אתה פשוט מלך אין מה להתרגש מנפילות אתה באמת בדרך הנכונה ובדרך כלל זה מגיע עם נפילות גם לי אישית היה נפילות משמעותיות בהתחלה.. 
רק באמת תשקיע בלחשוב מה גרם לנפילה ופשוט להתייעל לפעם הבאה..
קיצר תמשיך כך
אוהב וצריך

וואו איזה יופי
אתה כותב ממש יפה
וממש אבל ממש התחברתי למסר
זה שינוי גישה אמיתי וכל כך נכון

פרק 3 - 

כמה ארוכה היא הדרך. אני נופל וקם. מאז שכתבתי, הייתי ביומיים לא טובים, עם סה״כ שלוש נפילות ביומיים. ביום שלישי שעבר, לאחר שתי נפילות, תפסתי את עצמי בידיים. אחרי התחושה הטובה שהייתה מרצף ארוך של 21 יום - הצלחה קלאסית להתחלה של תהליך, הבנתי שאם אפסיק להילחם, כל התוכנית עלולה להפוך לעוד פרק קטן ולא מעניין בחיי האישיים. חיים שעלולים להיות מלווים בשימוש בכל הדברים האלה שאנחנו פשוט לא רוצים. 

אני אדם של כלים, פרקטי במעשים, והבנתי שהתוכנית שלי טובה - אבל לא מספיקה. לאחר חושבים קטן, הבנתי שאני צריך עוד כלים פרקטיים. 

הכלי הראשון שצירפתי לסל הכלים שלי הוא התוכנית של ניר יוסף המופלא - יצר ויצירה. קניתי את הקורס המלא, והתחלתי לשמוע אותו, במנות קטנות (אני עדיין באמצע). הוא פתח לי את הראש וגרם לי להבין לראשונה מה המוח מרגיש ואיך הדברים ברמה השכלית עובדים. זה היה מצויין, אבל כל הדיבורים שם דווקא פתחו לי את היצר, ולמרות החידושים הגדולים, והדברים הנוגעים ללב. נפלתי לאחר שסיימתי פרק מתוך הקורס. 

הבנתי שהכלי הזה לכשעצמו אינו מספיק. וצירפתי את הכלי החשוב ביותר - חבר. בפעם הראשונה בחיי, פניתי לחבר טוב שלי, בצורה שאינה אנונימית, כדי לספר לו על המסע והחוויה שלי. על איך שזה מטריד אותי, וכואב וחונק. על הרצון הגדול לצאת מזה, להיות חופשי ומאושר. קודם כל כי מגיע לאשתי, ואחר כך כי מגיע לי, ובסוף - כי זה חשובב גם ברמה הדתית. סיפרתי והוא הקשיב בצורה מופתית. כשסיימתי לספר לו, אחרי שהסברתי במשך דקות ארוכות את תחושת הכפייה העצמית הזו - שהמוח מתעקש על אף כל סימני האזהרה - הוא ביקש ממני לרגע להגיד משהו, ואמר ברוגע - אני מבין את התחושה הזו באופן מדוייק - חוויתי את זה גם במשך שנתיים. 

שתיקה. 

במשך שנתיים. החבר האהוב והיקר שלי. התמודד בלי לספר לאף אחד. והצליח. התרגשתי מכל כך הרבה בחינות. הוא התמודד עם זה גם - אני לא לבד. התרגשתי מכך שהחשיפה שלי הובילה לחשיפה שלו למעני. התרגשתי שהוא הצליח להתגבר על זה - זה אפשרי בהחלט. התרגשתי מזה שהוא חבר כל כך טוב - שהוא היה מוכן לעזור לי - לא משנה מה זה ידרוש ממנו. 

ועם שני הכלים החדשים הללו. חזרתי לקרב. דברים קורים לאט. אבל אני הפעם נחוש. הפעם אני לא מוותר. גם אם אפול אני ממשיך. ב״ה בחודש אני מסיים חודש עם שלוש נפילות בלבד (שמתפרסות על פני שלושה ימים). אני מסיים חודש עם 28 ימים טובים ונקיים, ו2 ימים שבהם לא הצלחתי להתמודד. מכל נפילה קיבלתי על עצמי דברים פרקטיים מחייבים. מהראשון - את הקורס המופלא, והנפילה השנייה - את החבר היקר והאהוב שלי. 

בחסדי ה׳ אני כבר שבוע נקי שוב. יום ביומו. מסתכל בכל יום על איך לנצח את היום הקרוב, בלי לחשוב על היום למחרת. 

-

אני מסיים את הפרק ביומן הזה בשאלה, ממי שחווה והצליח - איך אתם חושבים שהכי נכון לעבוד עם החבר? כרגע אנחנו בסוף כל יום מתכתבים, אני מעדכן אותו איך היה לי היום בכמה מילים (לא רק נקי / לא נקי, האם היה קשה, אם כן מה - וכו׳). אני רוצה ׳לנצל׳ את הכלי הזה בצורה היעילה ביותר. 

אשמח לעצות, תובנות וחיזוקים.