אני מתחיל פה את יומן המסע שלי. עם הרבה חששות. אשתף פה את המילים, בתקווה שאלך בדרך האמת, בכנות ובאהבה גדולה. אנסה לתאר את הרגשות והמחשבות, ולהתמודד עם הכל כולל הכל. לא לעשות לי הנחות, לא לי ולא לכם. אשמח שתקחו איתי חלק במסע שלי, תהיו אוזן קשבת, תשיאו עצה, וביחד נצליח. אכתוב בצורה של פרקים, בכל פעם שארגיש צורך לכתוב, אקרא לזה פרק. אני עושה את זה בשבילי, זה יוצר לי מחוייבות לתהליך. ייתכן ויהיה פה מילים מטרגרות, זו פעם ראשונה שאני כותב - אשמח לדעת אם כן כדי להימנע להבא. 

פרק 1 - 

יש לי חשש אמיתי, שלקח לי תקופה לדייק ולהבין אותו - אני מוכן להתחיל את התהליך, אבל חושש מהצלחתו. אני צולח תקופות מסויימות ללא צפייה, תקופות קצרות של שבוע, שבועיים אבל יש בתוכי חשש עמוק מחוסר צורך מהדבר ה׳נפלא׳ הזה. כלומר, התחושה שזה עושה לי בגוף, כשאני נמצא בתוך זה, היא תחושה נפלאה של עונג, של פנטזיה. אני חושש מכך שלא ׳אזכה׳ לחזור לשם מתישהו. יש לי משהו בראש שממשיך ואומר לי - הכל בסדר, לא אפריע לך להתחיל בתהליך, העיקר שמדי פעם תקפוץ לבקר. לא צריך לספר שרגע לאחר מכן, שהכל נרגע, כל התחושות הישנות - חדשות מתעוררות. חרטה, תסכול, כאב ועוד. אבל זה דבר כל כך ׳נפלא׳, התחושה הזו. באותו הרגע. אז איך אפשר לוותר עליה?

הסיבה שאני כותב ומתחיל את היומן שלי, היא משום שאני רוצה לדעת שאני לא לבד בזה. שעוד מישהו חווה את התסכול מכך שהוא יכול לחדול לתקופה קצרה. שהוא עושה את זה כי המוח מאשר לו, כל עוד ישנו הד קטן בראש שיודע שיבוא היום ואחזור לזה. אם אנסה לתמצת את התחושות, שמגיעות תוך כדי כתיבת היומן - הן שהסיבה לכך שאני מצליח צעדים קטנים נובעת מהתחושה המרגיעה שהמוח נותן - שבסוף נחזור לשם. ואם אתמצת אפילו יותר את הקושי - כשהמוח יגיע למסקנה שאין עוד - תגיע הנפילה. אתם מצליחים להבין?

אני כרגע מעלה את הדברים, עוד אין לי פתרון. אני בתחילת התהליך ויש המון חששות. החשש הוא ליפול בפעם הראשונה מאז תחילת התהליך. והחשש היותר גדול - מה יקרה לי כאשר המוח יגיע לשכנוע שאין עוד?

נ.ב

המסע שלי הוא מול עצמי ומול בת זוגתי, לרגע לא מול אלוהים. הסיבה לכך היא שאני לא מגיע לזה ממקום של חשש ממידת הדין, ו׳עונש׳ בעולם הבא היא שזה בעיני לא מחזיק מים בדרך להצלחה. יותר מזה -  אני לא חושב שהיהדות מאמינה בכך. זו גישה חינוכית ישנה ופסולה, שטוב שלא נבראה משנבראה. ודווקא אחרי ההבנה הזו, כשהבנתי שזה אני מול עצמי, ואני פוגע בי ולא באלוהים - הייתי קשוב לעצמי ולכך שאני רוצה לעבור דרך. ההבנה הזו בעיני יסודית וחשובה להצלחת התהליך. 

אוהבים אותך עידום!!

כל הכבוד 
על האומץ על החוזק ועל השיתוף
זה פשוט מדהים לראות איך שהמחשבות האלו חוזרות על עצמם בכל אחד באופנים שונים
גם אני הרגשתי כמוך וברוך ה' התקדמתי הרבה
יש תקוה בכל מצב
כולנו איתך

תודה על השיתוף, המון בהצלחה!

פרק 2 - 

זה היה באוויר, וזה הגיע היום - הנפילה הראשונה מאז שהתחלתי את התוכנית. אני חוקר את זה, כי הרגשתי את זה באוויר, ולא הצלחתי להתגבר. אבל אני מרגיש שהצלחתי לעבור מסע מאז התחלתי את התוכנית, ולכן ארצה לשתף במספר הרהורים. 

1. באופן מוזר - אני אחרי נפילה ופעם הראשונה מרגיש שיש לי תקווה. אני לא כועס וזועק ומתמרמר ומתייאש. אני לא שם שירים של ייאוש אחרי הנפילה. אני לא שוקע בעצמי. הפעם - נעמדתי אל מול המראה, וחייכתי. כמו טמבל. חייכתי. חייכתי כי וויתרתי לעצמי, חייכתי כי נפלתי, כי לא נזהרתי, כי היה לי אופציה לעצור ולא עצרתי. אני מקבל את זה באהבה. כי אני בתהליך של החלמה, וכל כך פחדתי מהנפילה - שהבאתי אותה על עצמי. חייכתי כי אני מכאן ממשיך - חזק יותר ואוהב יותר. 

אבל למה באמת חייכתי? כי הסתכלתי אחורה וראיתי איזו דרך עברתי 21 ימים של ניקיון. של טהרה, של אהבה אחרת. בימים האלו התעניינתי באשתי הרבה יותר, לא כי ניסיתי - כי זה פשוט קרה. חוויתי יותר, הייתי שליו ורגוע יותר. טעמתי מהחיים הכל כך מתוקים והצוננים שיש - כשרק מתחילים להפסיק. אני מחכה בציפייה גדולה לחיים האלו! מוכן להתמסר כמה שרק צריך. 

2. אני מקבל את זה באהבה. כי רחמים עצמיים זה בדיוק מה שהגורמים מבחוץ רוצים שארגיש. כי רק אם אתייאש אחזור לשם שוב. אם אני אשמח בדרך שעברתי - ואתמיד ולא אהיה שאנן - אני מאמין שאנצח. כל יום ניצחון. 

3. זה כל כך מדוייק, שאם אתה נכנס למלחמה אתה שם את עצמך במעמד נחות לחלוטין. יותר מדי חששתי מהרגע הזה שיבוא - ולא אצליח. אני מנסה להבין איך אפשר למנוע את המאבק, על ידי תרגול בזמנים שאינם מתוחים. הרגשתי מהבוקר שהנפילה בוא תבוא - לא הצלחתי להתרכז בלימוד, ולא הצלחתי להתרכז בפנאי. המוח דפק ודפק. עד שהוא קיבל את מה שהוא לא צריך - אבל רצה. אני נותן לשינוי לצמוח. תנו לו גם אתם!

4. צריך קבלות פרקטיות. אני רוצה לספר על זה לחבר, כי הנפילה צריכה לעורר אותי לקום. אם אמשיך באותו הדבר בדיוק - משהו מתפספס. כי הרי המצב הנוכחי כנראה שלא היה מספיק נכון ומדוייק בשבילי. אני כותב פה כחלק מהרצון להתקדם. כותב לעצמי כדי לזכור שאני לא מסכן, אני רק חייל שלומד לאט לאט להיות מפקד על הגוף שלו. אני שנים לא קיבלתי כלים וכעת סוף סוף אני מקבל אותם. 21 יום זה פלא גדול. מכאן - אנחנו ממשיכים הכי חזק שיש. לא מפחדים. 

5. אני לא חוזר לנקודת ההתחלה לפני 21 יום. אני נמצא במקום גבוה בהרבה. בנפילה הרגשתי משהו שמזמן לא הרגשתי - קצת גועל. התחושה הזו של הפעם הראשונה. אמנם לא אותו גועל, אך נגיעות עדינות של גועל. המוח שלי בפעם הראשונה הרגיש שזה מעט לא שייך לו. שזה מגעיל אותו והוא לא רוצה את זה. זה סימן של החלמה. ככה אני מאמין. 

6. אני אוהב את עצמי. אני אוהב ורוצה לחולל בי שינוי. אני רוצה להכיר אנשים שהצליחו. לשאוב השראה. אני מלא במוטביציה! אני נותן לשינוי לצמוח.

אין מה לומר 
אתה פשוט מלך אין מה להתרגש מנפילות אתה באמת בדרך הנכונה ובדרך כלל זה מגיע עם נפילות גם לי אישית היה נפילות משמעותיות בהתחלה.. 
רק באמת תשקיע בלחשוב מה גרם לנפילה ופשוט להתייעל לפעם הבאה..
קיצר תמשיך כך
אוהב וצריך

וואו איזה יופי
אתה כותב ממש יפה
וממש אבל ממש התחברתי למסר
זה שינוי גישה אמיתי וכל כך נכון

פרק 3 - 

כמה ארוכה היא הדרך. אני נופל וקם. מאז שכתבתי, הייתי ביומיים לא טובים, עם סה״כ שלוש נפילות ביומיים. ביום שלישי שעבר, לאחר שתי נפילות, תפסתי את עצמי בידיים. אחרי התחושה הטובה שהייתה מרצף ארוך של 21 יום - הצלחה קלאסית להתחלה של תהליך, הבנתי שאם אפסיק להילחם, כל התוכנית עלולה להפוך לעוד פרק קטן ולא מעניין בחיי האישיים. חיים שעלולים להיות מלווים בשימוש בכל הדברים האלה שאנחנו פשוט לא רוצים. 

אני אדם של כלים, פרקטי במעשים, והבנתי שהתוכנית שלי טובה - אבל לא מספיקה. לאחר חושבים קטן, הבנתי שאני צריך עוד כלים פרקטיים. 

הכלי הראשון שצירפתי לסל הכלים שלי הוא התוכנית של ניר יוסף המופלא - יצר ויצירה. קניתי את הקורס המלא, והתחלתי לשמוע אותו, במנות קטנות (אני עדיין באמצע). הוא פתח לי את הראש וגרם לי להבין לראשונה מה המוח מרגיש ואיך הדברים ברמה השכלית עובדים. זה היה מצויין, אבל כל הדיבורים שם דווקא פתחו לי את היצר, ולמרות החידושים הגדולים, והדברים הנוגעים ללב. נפלתי לאחר שסיימתי פרק מתוך הקורס. 

הבנתי שהכלי הזה לכשעצמו אינו מספיק. וצירפתי את הכלי החשוב ביותר - חבר. בפעם הראשונה בחיי, פניתי לחבר טוב שלי, בצורה שאינה אנונימית, כדי לספר לו על המסע והחוויה שלי. על איך שזה מטריד אותי, וכואב וחונק. על הרצון הגדול לצאת מזה, להיות חופשי ומאושר. קודם כל כי מגיע לאשתי, ואחר כך כי מגיע לי, ובסוף - כי זה חשובב גם ברמה הדתית. סיפרתי והוא הקשיב בצורה מופתית. כשסיימתי לספר לו, אחרי שהסברתי במשך דקות ארוכות את תחושת הכפייה העצמית הזו - שהמוח מתעקש על אף כל סימני האזהרה - הוא ביקש ממני לרגע להגיד משהו, ואמר ברוגע - אני מבין את התחושה הזו באופן מדוייק - חוויתי את זה גם במשך שנתיים. 

שתיקה. 

במשך שנתיים. החבר האהוב והיקר שלי. התמודד בלי לספר לאף אחד. והצליח. התרגשתי מכל כך הרבה בחינות. הוא התמודד עם זה גם - אני לא לבד. התרגשתי מכך שהחשיפה שלי הובילה לחשיפה שלו למעני. התרגשתי שהוא הצליח להתגבר על זה - זה אפשרי בהחלט. התרגשתי מזה שהוא חבר כל כך טוב - שהוא היה מוכן לעזור לי - לא משנה מה זה ידרוש ממנו. 

ועם שני הכלים החדשים הללו. חזרתי לקרב. דברים קורים לאט. אבל אני הפעם נחוש. הפעם אני לא מוותר. גם אם אפול אני ממשיך. ב״ה בחודש אני מסיים חודש עם שלוש נפילות בלבד (שמתפרסות על פני שלושה ימים). אני מסיים חודש עם 28 ימים טובים ונקיים, ו2 ימים שבהם לא הצלחתי להתמודד. מכל נפילה קיבלתי על עצמי דברים פרקטיים מחייבים. מהראשון - את הקורס המופלא, והנפילה השנייה - את החבר היקר והאהוב שלי. 

בחסדי ה׳ אני כבר שבוע נקי שוב. יום ביומו. מסתכל בכל יום על איך לנצח את היום הקרוב, בלי לחשוב על היום למחרת. 

-

אני מסיים את הפרק ביומן הזה בשאלה, ממי שחווה והצליח - איך אתם חושבים שהכי נכון לעבוד עם החבר? כרגע אנחנו בסוף כל יום מתכתבים, אני מעדכן אותו איך היה לי היום בכמה מילים (לא רק נקי / לא נקי, האם היה קשה, אם כן מה - וכו׳). אני רוצה ׳לנצל׳ את הכלי הזה בצורה היעילה ביותר. 

אשמח לעצות, תובנות וחיזוקים.

מרשים איך שאתה לוקח את העניין ברצינות
מעריך מאד
בהצלחה הלאה לכולנו

פרק 4 - 

איך מתמודדים עם הפנטזיה. אני מבין שזה נושא עיקרי אצלי ואני מוצא את זה בפורנוגרפיה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לספק רק את עצמי, בלי לדאוג לפרטנר כלל וכלל. לראות ולצפות בכל מה שאני רוצה, ואיך שאני רוצה. לא לשמוע את הרגשות, רק לראות את המראות. ואיך אני מתמודד עם זה. 

בכל פעם לאחר תקופה מסויימת, זה מתעורר בי. זה תמיד מגיע מאיזה מחשבה על איזה משהו קטן שאני עוד רוצה לראות. ׳לחוות׳. עוד פנטזיה אחרונה לפני שאני מתנתק לגמרי. לקבל משם משהו שאני לא אקבל בשום מקום אחר. לראות בפעם האחרונה את התשוקה הגדולה והמזוייפת. אני מוצא את עצמי חסר אונים אל מול זה. לפעמים פחות מבחינה מוסרית - משום שאני מבין שזה לא אני באמת אלא הדחפים שלי, וממילא - אין לי מה לכעוס על עצמי. אבל חסר אונים אל מול הרצון הגדול. לוקח זמן להבין, ואני חושב שיש התקדמות גם בהבנה, אבל אני עוד חסר מענה כלפי התחושה הזו - הפנטזיה הזו. ואוי, כמה שהתעשייה הזו יודעת שזו חולשה - הם מנסים לספק כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת.

אני זקוק לעזרה - להסביר למוח שלהיגמל ולצאת לחופש מפורנוגרפיה זה לצאת לחופש גם מהפנטזיות. יש לי קושי בלוותר על זה. בצורה הגלויה ביותר אני כותב. אני לא מעוניין בהם, אני יודע את זה. אני רוצה להסתכל בצורה נקייה על העולם שסביבי. לא בצורה מחפיצה. כלל וכלל. אבל מצד שני - עולם ה׳אילו׳ בוער בי. שורף בי. אני זקוק לעזרה. לומר די לפנטזיה. 

זו עבודה יום יומית, של כלים. של ניסוי ונפילה. של רצון גדול לתקומה. תכתבו לי שאפשר. שהייתם שם והנה אתם לא. שיש שכר לפעולתך. הפנטזיה היא מכשול, היא מאתגרת בי את הרצון. המוח לא רוצה לוותר על זה. על אף שהלב מוכן בכל מאודו לוותר ולהתמסר לאהבה הגדולה. תפיחו בי חיים של אהבה. ספרו לי שקיבלתם את המענה ממקום אחר, שלם ואמיתי יותר. 

-

אני רוצה לנצח את הדמיון,
ולבנות מציאות. 
לאהוב בטוהר ובזכיות
את ליבי ואת גופי. 

לא להסתיר מאהובתי ומעצמי, 
את כל מה שחסר בי. 
לא להתמודד, לנצח ולגדול. 

יש בי אהבה, 
וקושי וכאב ותסכול.

יש בי טוב ויש בי רע.
אני רוצה להוסיף טוב.

עידום יקירי. וואו אילו טקסטים חזקים. כמה כנות, כמה התבוננות עמוקה ואמת שיוצאת מבין המילים חיזקת. ממש!
זה הולך להיות ארוך מאוד אז תחזיק חזק.

אני קראתי את כל מה שכתבת עד כאן בכובד ראש.

מילה מילה.

יש משהו מאוד נוכח בדרך שבה אתה כותב. יש בה כנות. יש בה אומץ. יש בה שכל ישר שמחפש אמת ולא מחפש קיצורי דרך. ובעיקר יש בה לב שרוצה חיים.

כשקראתי את הפרק הראשון שלך אפשר לראות שכבר אז זיהית את הפחד הכי עמוק. לא פחד מנפילה. אלא פחד מהרגע שבו המוח ירגיש שאין יותר לאן לחזור. פחד מהסוף של האפשרות. מהסוף של המקום שבו אפשר ל"קפוץ לביקור". פחד מלהרגיש שהדלת נסגרת. אתה תיארת את זה בצורה כל כך מדויקת. שהמוח מאפשר לך להתחיל כל עוד יש קול קטן שמבטיח שיום אחד תחזור. והפחד הוא שברגע שהוא יבין שאין לאן - שם יגיע השבר.

ועכשיו בפרק הרביעי אתה נוגע בדיוק בנקודה הזו! אתה כבר לא מדבר רק על מעשה.
לקול הקטן הזה נתת שם: פנטזיה. או ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות​ (נקודה למחשבה: מעניין שהבלתי מוגבל דווקא הכי מגביל אותנו... כמו ש"יותר מכל דבר" יכול להזיק, גם אם מדובר בדבר בריא, ועל אחת כמה וכמה בדברים שהם לא. דווקא הגבול שומר עלינו חופשיים. נשמע פרדוקס? אך זה לא. אבל זה כבר בהודעה אחרת אם תרצה).

ציינת נכון שזהו המקום שבו אין צורך להתחשב באף אחד. על המקום שבו אין מורכבות של מפגש. אין רגש של הצד השני. אין הדדיות. אין פגיעות. הרבה אין.

וכדי שזה יהיה אטרקטיבי אז המוח עוטף את זה בעטיפה וורודה ונוצצת שכתוב עליה: יש שליטה. יש זמינות. יש מיידיות. ושזה הדבר שלא תקבל בשום מקום אחר. ממש כמו סיפור הילדים עמי ותמי, בית ממתקים מזמין ומרשים, אך בתוכו קיימת מכשפה.

ונחזור אליך אח יקר! מה שאני מעריך אצלך. שאתה לא מנסה לטאטא את האמת. אתה לא מתייפייף. אתה אומר בפשטות. זה בוער בי. זה שורף בי. אני רוצה להיגמל ואני מתקשה לוותר, וזה משפט של אדם שמבין את עצמו. וזה גם משפט של אדם שעומד על סף חופש! כי החופש האמיתי מתחיל לא כשמפסיקים משהו בכוח. אלא כשמבינים למה המוח נאחז בו. ולא מתביישים להודות בזה.

אתה גם מבין לאורך כל הדרך שלך משהו חשוב. אתה לא כותב מתוך שנאה עצמית. אתה כותב מתוך אהבה עצמית. כבר בפרק השני אחרי נפילה אתה לא הלכת למקום של ייאוש. אתה נעמדת מול המראה וחייכת. כתבת: "כמו טמבל". מזדהה! אני אפילו הייתי אומר לעצמי: כמו טמבל שמבין שכבר לא עוזר לייאש את עצמי. שלא עוזרות אותן דרכים שמובילות לאותו הבור.
אתה יודע איזה רגע עצום מה שתיארת??!! אתה יודע כמה לוקח זמן להבין את זה ולאזור את האומץ לעשות את זה? אני הייתי כמוך. אני לא יכולתי לחייך עד שהייתי מתקן. לי זה היה נדמה כאילו אני "מעמיד פנים", אבל שים לב, להעמיד פנים, במקרה דומה לרוב גורם לנו. לעמוד. לעצור. להיתקע ("להעמיד את עצמנו"). ושמח שבחרת בדרך שהיא יותר אמיתית ומחזקת (אפרופו תיקון מתוך שמחה גדול יותר מאשר מתוך עצב או ייאוש).

זה בעיניי רגע ענק. כי זה רגע שבו אתה אומר לעצמך. אני לא אויב של עצמי. אני לא מסכן. אני לא אפס. אני אדם בתהליך. ובמקום שבו הרבה אנשים מתפרקים ובורחים חזרה כדי להרדים את הבושה. אתה בחרת להישאר ער. להישאר נוכח. להישאר אחראי. וזה כוח גדול.

ואז בפרק השלישי עשית עוד צעד של בגרות. הבנת שהתוכנית טובה אבל לא מספיקה. אמרת שאתה אדם פרקטי של כלים. והלכת להביא אותם. ניסית משהו. ראית שזה גם מעורר. לא נבהלת מהמורכבות. לא אמרת או שזה עובד או שזה לא שווה כלום. ואז עשית את הצעד הכי אמיץ! לדבר עם חבר אמיתי ודיברת את האמת בלי מסכים. נתת לאדם שאתה סומך עליו, להחזיק איתך את הדבר הכי חשוף ורגיש.
ובתגובה קיבלת מתנה. הוא אמר לך שהוא היה שם שנתיים. שהוא מכיר את זה. שהוא הצליח. והמשפט הזה שאתה כתבת על השתיקה. מעיד כמה זה נגע בך. כי פתאום מה שהיה הסוד שלך הפך לסיפור אנושי. פתאום אתה לא לבד. ופתאום יש מולך הוכחה חיה שאפשר.

אפרופו החבר, ביקשת עצות נוספות לגבי הקשר. ובכן, לעניות דעתי, עצם זה שאתה כבר מדבר איתו כל יום זה כלי חזק. הכוח האמיתי שלו הוא שאתה כבר לא לבד מול עצמך. הדחף נחלש כשיש מישהו שיודע מה עובר עליך.

כדי לנצל את זה יותר טוב חשוב לפנות אליו מיד שאתה מרגיש את הפנטזיה מתעוררת. כשמשהו זז בפנים. שם יש סיכוי לעצור לפני שזה מדרדר. גם אם אתה רק כותב לו שקשה עכשיו. זה כבר משנה את המצב.

חשוב גם לשתף אותו לא רק במה שלא עבד אלא גם במה שכן. רגעים טובים. החיים שנצבעים בצבע חזק יותר. ימים נקיים. תחושה של חופש. ככה המוח מתחיל לקשר את הדרך הזו לחיים טובים ולא רק למאבק.

והדבר הכי מרפא הוא שגם אם יש נפילה אתה לא נעלם. אתה אומר את האמת ונשאר בקשר. זה מלמד את המוח שאפשר להיות מחובר גם שלא הכל הולך מושלם. וזה אחד היסודות של החלמה.

כל זה חשוב כי זה מתחבר ישירות לפרק הרביעי. אתה מבקש שיגידו לך שאפשר ושמי שהיה שם כבר לא שם. ואני רוצה להגיד לך משהו כחבר. אפשר. אבל אפשר לא רק במובן של להחזיק מעמד עוד יום. אפשר במובן העמוק יותר שהמוח באמת משתנה ושהפנטזיות מאבדות מהכוח שלהן ושהאשליה מפסיקה להיות הבית שאתה רוצה לברוח אליו. זה תהליך והוא כולל גם אבל (מפתיע, לא?) כי אתה נפרד מעולם שלם של בריחה ושליטה ודמיון שנתן למוח תחושה מזויפת של סיפוק וביטחון. והוא כולל גם געגוע כי זה היה המקום שבו המוח ידע לקבל ריגוש ונחמה בלי להתמודד עם מורכבות של חיים וקשר. והוא כולל גם רגעים שהמוח צועק כי כשהוא מאבד את הדרך המוכרת שלו לווסת רגשות, הוא מרגיש איום, ולכן מנסה בכוח להחזיר לעצמו את מה שפעם הרגיע אותו גם אם זה היה הרסני.

אבל זה לא סימן שאתה תקוע. זה סימן שאתה יוצא לחופשי. לדרך אחרת!

כי צריך להגיד אמת עד הסוף. אתה לא טועה. הפנטזיה נותנת משהו. היא נותנת תחושה של שלמות בלי סיכון. היא נותנת תחושה של תשוקה בלי פגיעות. היא נותנת תחושה של חופש אבל זה חופש מדומה כי היא גם כובלת אותך. ואתה כבר מתחיל לראות את זה. אתה כותב שאתה רוצה להסתכל נקי על העולם. לא מחפיץ. לא מסתתר. ואתה גם כותב שהלב מוכן להתמסר לאהבה גדולה. זה בעיניי השורש. הלב שלך רוצה קשר. והמוח רוצה שליטה. והמאבק הזה הוא בדיוק הגשר בין חיים של פנטזיה דמיונית לבין חיים של מציאות.

ומה שקורה כשאדם מתחיל לצאת מזה זה שהוא מגלה שהמוח מפחד להישאר עם חוסר.
הוא מפחד להתמודד עם תשוקה בעולם אמיתי שבו יש עוד אדם חוץ ממך שאתה חייב לקחת אותו בחשבון ולא לקחת אותו איתך למקומות בהם אתה לא רוצה להיות.

עולם שבו צריך תקשורת. סבלנות. נוכחות. עולם שבו יש גם תסכול לפעמים. והוא אומר לך. אל תיקח ממני את המקום שבו אני תמיד מקבל מה שאני רוצה.
אבל העולם הוא לא דיסני או ספר עם סוף טוב. בעולם האמיתי הגיבור לא תמיד מנצח. אבל האם זה אומר שאין נצחונות?

לא ולא, כי בדיוק בנקודה הזו אתה דווקא כן מתחיל לנצח. כי אתה כבר לא מאמין לו בעיניים עצומות. אתה כבר שואל אותו שאלות. אתה כבר רואה את המחיר. אתה כבר מרגיש אפילו גועל לפעמים כמו שתיארת קודם. אתה כבר מרגיש שהמוח מתחיל להבין שזה לא שייך אליו. והתחושות האלה הן סימנים של החלמה. לא סימנים של כישלון.

אני גם רוצה לשקף לך עוד דבר שמאוד בולט. אתה כל הזמן חוזר לנקודת האהבה. אתה מזכיר את אשתך. אתה מדבר על איך בתקופות נקיות התעניינת בה יותר בלי להתאמץ. אתה מתאר חיים מתוקים וצוננים. אתה מדבר על מציאות. לא על הישג. ואתה מסיים עם שורות של שיר. "אני רוצה לנצח את הדמיון ולבנות מציאות". זה משפט של אדם שמבין שהמטרה היא לא להפסיק משהו. המטרה היא להתחיל משהו.

אז אם אתה שואל איך מסבירים למוח שלהיגמל מזה זה לצאת לחופש גם מהפנטזיות. אולי התשובה היא לא להסביר לו במילים יפות. אלא להוכיח לו לאט לאט בחוויה. לתת לו לטעום שוב ושוב את החיים שאתה כבר טעמתי כשהיית נקי. את השלווה. את הקרבה. את העניין באשתך. את התחושה שאתה לא מפוצל. ככל שהטעם הזה נהיה אמיתי וחוזר. הפנטזיה נהיית פחות הכרחית. היא עדיין תנסה לצעוק. אבל היא תפסיק להיות הדבר היחיד שמרגיש חי.

ואני אומר לך את זה כחבר. אתה כבר בדרך. גם אם היו ימים של שלוש נפילות ביומיים. אתה לא אותו אדם של לפני חודש. אתה כבר אדם שמסוגל לקום ולנתח ולהוסיף כלים ולהכניס קשר אנושי לתוך הסיפור. אתה כבר אדם שמדבר אמת בלי להלקות את עצמו. אתה כבר אדם שמחפש אהבה ולא סתם ניקיון. וזה בעיניי ההבדל בין עוד ניסיון לבין תהליך.

אני רואה את הרצון הטוב שלך. אני רואה את הכאב שלך. אני רואה את העייפות שלך מהדמיון. ואני רואה גם את התקווה האמיתית שכבר יש בך!!!
אפשר לצאת מזה. אפשר לחיות בלי הפנטזיה כמקום מפלט. אפשר להגיע למקום שבו הראש פחות עסוק בזה. והלב יותר פנוי לחיים שאתה מתאר.
וזה לא כי אתה תיעשה מושלם. זה כי אתה תיעשה יותר מחובר. יום אחרי יום. כמו שאתה כבר עושה...

חזק ואמץ! אוהב אותך!

nbym היקר. מילים מדהימות אתה כותב. מחזק ומדייק. אשריך על ההשקעה והיחס, מעניין אותי גם לשמוע על הסיפור והדרך המופלאה שלך. תודה על החיזוק הגדול. שנזכה לגדול ביחד.  

אמן ואמן! את האמת שאני עדיין בתוכו ועדיין מעבד דברים ומנסה ב"ה. החקר האישי הוא אהוב עלי ביותר, כי זה גם מחזק ומשפר הרבה דברים אחרים בחיים בנוסף להתמודדות.
ובינתיים גם לומד ממך וגם מתחזק יחד. אולי יום יבוא ואכתוב גם אני יומן מסע
בינתיים מחכה לפרקים הבאים