שלום, אחרי 92 יום נפלתי.
הייתי בטוח שאחרי 90 זהו, המסע ייגמר. מסתבר שלא.

אישתי ילדה והתקופה הארוכה שאסורים יחד עם המתח הקיים היום, גרמו שנפלתי.

ניסיתי לישון, והרגשתי שזה בוער בי לצאת. 

כשמותרים אני לא נופל, לפחות ממש נדיר. 

הבעיה שלהחזיק הרבה זמן גורם לי לא להירדם ובסוף אני מותש ונופל. לפעמים אחרי לילה בלי שינה, לפעמים שניים.

מרגיש שזה לא פיזי כל כך הרבה זמן שזה לא יצא.
בשכל מבין שאני טועה, ואולי לא. 

כמה אפשר לא לישון? 

כל היום אני לבד במשרד באינטרנט פתוח, לא נפלתי.

מרגיש כמו שזה צוחק עלי מבפנים, תילחם תילחם, תשנה אורח חיים, אבל תכלס הדחף הזה לא יעצור לאורך זמן

מצד שני הייתה תקופה של כמה חודשים שאישתי ילדה והייתי מאושר בעבודה וביום יום והחזקתי. אז אולי התסכול שיש לי בחיים משפיע, אבל לא מוצא עבודה אחרת.

היעד הבא היכל התהילה.
את הדקות ספרתי התענגתי על כל יום. ואז נגמר לי הכוח.

הלב שלי כל כך עצוב, בכיתי תוך כדי. כמו לזרוק שעיר לעזאזל.

מאמין שאצליח, הלוואי שאאמין גם בפנים עמוק, וברגע האמת, אדע שאני לא עבד של הדחף. 

תכלס אני כבר 30 שנה בדבר הזה. הלכתי למטפל, קצת עזר. אבל נגיד כך: אם אני לא נופל כי אישתי בהריון או טוב לי בעבודה
אז יוצא שאני לא באמת חופשי.

הייתי מחזיק 90 יום במצב הזה? שאסורים? נמאס לי להיות עבד.

רק בזכות הפוסטים שראיתי פה מאמין שכן! זה ממש מחזק! מייחל להחלים!