פרק ראשון: המסך והמראההאור הכחלחל של מסך המחשב היה היחיד שדלק במשרדי "נקסט-ג'ן" בקומה ה-22 ברמת גן. השעה היתה שתיים בלילה. בחוץ, האורות של נתיבי איילון נראו כמו עורקים של דם וחשמל, אבל בפנים, מרדכי הרגיש רק ריקנות קפואה.הוא סגר את הלשונית האחרונה במהירות, כאילו מישהו עומד מאחוריו, למרות שהיה לבד בקומה. תחושת הגועל המוכרת, זו שמלווה אותו מגיל שתים-עשרה, זחלה במעלה גרונו. היא הייתה ישנה ומוכרת כמו טלית משומשת.בגיל שתים-עשרה זה היה בחוברות שהוחבאו מאחורי הגנרטור בשכונה. היום זה סיבים אופטיים במהירות שיא. הטכנולוגיה השתנתה, מרדכי השתנה – הפך ליזם מוערך, לאבא לארבעה, לאיש שמעביר שיעור בדף היומי בבית הכנסת – אבל הילד המבוהל שרודף אחרי "סיפוק רגע" נשאר שם, כלוא בתוך חליפה של שלוש-חתיכות.הוא קם מהכיסא הארגונומי היקר. על השולחן היו מונחים מסמכי ה-Term Sheet של הסבב האחרון. מיליוני דולרים. הצלחה חומרית פנומנלית. הוא הסתכל על הציצית שלו, שהציצה מתחת לחולצה הלבנה המגוהצת.“רָשָׁע בָּרֶשַׁע נִתְפָּס”, הדהד בראשו פסוק ששמע פעם.הוא נזכר בדברי ה'שפת אמת': האדם הוא עולם קטן. כשהוא שוקע בחומר, כשהוא הופך את כל כולו למרדף אחרי ה'אני' וה'שלי', הנשמה שלו נחנקת. היא מחפשת אוויר, ובחשיכה הגדולה של המשרד, היא טועה וחושבת שהאור המזויף של המסך הוא השמש.הוא נכנס לרכב, הוולבו השחורה החרישה את רעשי הלילה. בדרך לירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ושבתוכו היא שבורה לרסיסים, הוא חשב על חני. היא בטח ישנה עכשיו, דואגת שהוא "עובד קשה מדי בשביל הפרנסה". היא לא יודעת שהעבודה הקשה שלו היא בכלל במקום אחר. היא לא יודעת שבעלה, האיש שהיא מעריצה, נמצא בגלות בתוך עצמו.הוא נזכר בשיחה עם הרב זלמן בשבוע שעבר. הרב הסתכל עליו בעיניו הטובות ואמר: "מוטי, יצר הרע לא בא בגלל שחסר לך 'סיפוק', הוא בא בגלל שחסר לך 'חיבור'. כשאתה בונה סטארט-אפ, אתה בונה חומר. איפה המשכן שאתה בונה בתוך הלב?"מרדכי אחז בהגה בחוזקה. האצבעות שלו, אותן אצבעות שהקליקו לפני רגע על דברים שאסור לראות, היו עכשיו האצבעות שיחזיקו מחר בבוקר את התפילין."ריבונו של עולם," הוא לחש אל מול העליות של שער הגיא, "אני לא רוצה להפסיק רק בגלל שזה אסור. אני רוצה להפסיק כי אני רוצה להיות חי. כי אני מבין שההתמכרות הזאת היא לא החטא שלי – היא תמרור האזהרה שלי שאני רעב לרוחניות, ואני מאכיל את עצמי בקוצים."הוא החנה את הרכב ליד הבית ברחוב שקט בבית וגן. האור במטבח היה דולק חלש. חני השאירה לו תמיד אור קטן. הוא נשם עמוק, מנסה להשיל מעליו את קליפות הלילה לפני שייכנס אל הקודש – אל הבית שלו.

פרק ב': עיר מקלט מרעשהשנה היא 2006. ירושלים של מעלה קרה, אבל בתוך הדירה הקטנה ברחוב פנים מאירות, הטמפרטורות רתחו.מוטי בן השלוש-עשרה ישב על השטיח הבלוי בחדרו, הקיף את עצמו בכרכי "מנחת חינוך" פתוחים, מנסה לבנות חומת נייר שתחצוץ בינו לבין הצעקות בסלון. זה לא עבד. קולו של אביו, צרוד וחד, חתך את האוויר כמו סכין חלודה. אמא שלו ענתה לו בבכי חנוק, שבור, כזה שגרם למוטי להרגיש כאילו הקירות של הבית עומדים לקרוס פנימה.הוא שנא את הלחץ הזה. הלחץ להיות התלמיד הכי טוב בישיבה קטנה כדי "לכפר" על הצרות בבית. הלחץ להיות המבוגר האחראי כששני המבוגרים היחידים בחייו מתפרקים.בפינת החדר עמד המחשב. "הקופסה", כך קראו לה בבית. אבא שלו, שהתפרנס אז מעריכת ספרים תורנית, התעקש על חיבור לאינטרנט. "צריך את זה למקורות, לחיפוש מהיר", הוא אמר לרב השכונה, שעיקם את האף אבל אישר. באותן שנים, המושג "סינון" היה שמועה רחוקה של כמה משוגעים לדבר. האינטרנט היה פרוץ לרווחה, כמו שדה מוקשים בלי סימון.מוטי התקרב למסך. הידיים שלו רעדו.הוא לא חיפש "חטא". הוא חיפש שקט. הוא חיפש מקום שבו הוא לא הילד שצריך להחזיק את ההורים שלו מעל המים.הקליק הראשון היה מקרי. הקליק השני כבר היה בחירה.פתאום, המראות המהבהבים על המסך שטפו את המוח שלו בצבעים עזים מדי, בתנועות שלא הכיר. הלב שלו דפק בקצב של תוף מלחמה. ואז הגיע הרגע ההוא – הפורקן.באותה שנייה, הצעקות בסלון נאלמו. לא כי הן הפסיקו, אלא כי מוטי כבר לא היה שם. הוא היה בתוך בועה של חום, של תחושה פיזית שהייתה כל כך חזקה, שהיא מחקה את החרדה, את הלחץ מהמבחן בתוספות, ואת הפחד שאמא שלו שוב תבכה כל הלילה.זה היה ה"עיר מקלט" שלו. אבל זו הייתה עיר מקלט של דמים."כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו", הוא שינן פעם בשיחה בישיבה. אבל אף אחד לא הסביר לו שהרע הזה הוא לפעמים רק תחפושת לכאב גדול מדי. בחסידות אומרים שהאדם מחפש תמיד את ה"תענוג", כי שורש הנשמה הוא בתענוג העליון. כשילד חווה צער עמוק, הוא ירוץ לתענוג הכי קרוב והכי זמין – גם אם הוא מגיע מקליפות הטומאה.מוטי נשכב על המיטה, בוהה בתקרה המתקלפת. השקט חזר לסלון, אבל רעש חדש החל בתוך ליבו. רעש של אשמה. הוא הרגיש מלוכלך, כאילו כתם שחור נמרח לו על הנשמה ולא ירד לעולם.הוא נשבע שזו הפעם האחרונה. הוא יחזור לגמרא, הוא יהיה "עובד השם" אמיתי. הוא רק לא ידע שבאותו רגע נחתם חוזה לא כתוב בינו לבין המחשב: בכל פעם שהעולם יהיה כבד מדי, בכל פעם שהחומרניות והלחץ יחנקו את הרוח – הוא יברח חזרה אל המסך.עשרים שנה אחר כך, כשהוא יושב במשרד המפואר ברמת גן, הלחץ כבר לא מגיע מההורים. הוא מגיע מהמשקיעים, מהבורסה, מהצורך להוכיח שהוא ה"עילוי" שכולם מצפים ממנו להיות. והמסך? המסך עדיין מחכה לו שם, מבטיח שקט שקרי בתוך עולם רועש מדי.

פרק ג': מגדלים בבבלהאורות של תל אביב נראו מהקומה ה-22 כמו יהלומים מפוזרים על קטיפה שחורה, אבל מרדכי ידע שיהלומים לא משלמים משכנתא בבית וגן."מוטי, אנחנו חייבים Pivot," יונתן, השותף שלו, הטיח את הלפטופ על השולחן. יונתן היה חילוני, מבריק, וחסר סבלנות לכל מה שלא נמדד ב-KPI. "המשקיעים מהקרן בסינגפור לוחצים. אם אין לנו גרסת Beta יציבה עד סוף החודש, אנחנו שורפים את הקאש שנותר וסוגרים את הבאסטה."מרדכי הנהן, אבל העיניים שלו היו נעוצות בשעון הקיר. 19:45. מנחה. הוא כבר הפסיד את המניין הקבוע במשרדים הסמוכים. שוב."אני איתך," הוא אמר, וקולו נשמע לו זר. "נשארים הלילה."הוא שלח הודעה מהירה לחני: 'ישיבה דחופה. אל תחכי לי לארוחת ערב. מצטער.'התשובה לא הגיעה. היא הפסיקה לענות להודעות כאלה כבר לפני חצי שנה. השתיקה שלה בווטסאפ הייתה רועשת יותר מכל צעקה של אביו בילדותו.הוא ידע מה קורה עכשיו בבית. ארבעת הילדים – הקטן עוד לא בן שנתיים – נמצאים בשיא ה"מרתון": מקלחות, פיג'מות, קריאת שמע על המיטה. חני מתמודדת לבד עם הכביסות, עם שיעורי הבית של הבכור, ובעיקר עם הריקנות שתופסת את המקום של בעלה.בחסידות מוסבר שהעולם הזה הוא "עלמא דפירודא" – עולם הפירוד. כשאדם שקוע ב"אני" שלו, בהצלחה שלו, בסטארט-אפ שלו – הוא נפרד מהכל. הוא נפרד מאלוהיו, הוא נפרד מאשתו, והוא נפרד מעצמו. מרדכי רדף אחרי ה-Exit הגדול, אבל בדרך הוא עשה Exit מהחיים של עצמו.הוא ניסה להתרכז בקוד, אבל המוח שלו היה עמוס בחישובים של ריבית וגירעון. הסטארט-אפ נראה נוצץ מבחוץ – כתבות ב'דה-מרקר', כנסים בברלין – אבל בבנק, החשבון הפרטי שלהם היה על סף תהום. הוא לקח הלוואות על גבי הלוואות כדי להחזיק את ה"תדמית" של היזם המצליח. חני חשבה שהם בדרך לעושר, הוא ידע שהם בדרך לקריסה.והלחץ הזה? הלחץ הזה היה הדלק של היצר.בכל פעם שיונתן יצא מהחדר להביא עוד אספרסו, היד של מרדכי נשלחה אל העכבר. זה היה דחף כמעט פיזי. הלחץ הכלכלי, האשמה על זה שהוא לא בבית, הבושה על זה שלא פתח גמרא כבר שבועיים – הכל הצטבר לגוש של מועקה בגרון.והפתרון? הפתרון הישן, המגונה, היה שם. זמין. במרחק קליק.“רק רגע אחד של שקט,” הלוחש הפנימי הבטיח לו. “רק פורקן קטן מהלחץ של הסינגפורים ומהחובות לבנק, ואז תחזור לעבוד.”הוא הסתכל על הסטנדר הקטן שפינה בפינת החדר, עליו נח "תניא" מאובק. הוא הרגיש כמו מתחזה. יזם הייטק מצליח ביום, יהודי מאמין בטקסים, ומכור מיוסר בלילה."מוטי?" יונתן חזר עם שתי כוסות נייר. "אתה איתי? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים.""אני איתך," מרדכי שיקר, ופתח לשונית חדשה בדפדפן. "לגמרי איתך."הוא לא היה איתו. הוא היה בדרך לנפילה הבאה, בורח מהחומרניות שחנקה אותו אל תוך חומרניות אפלה עוד יותר, מחפש אור בתוך חור שחור.