מתחיל לכתוב כאן.. 
אני כותב לא מעט, בעיקר לעצמי, תיעודים, כתיבה פואטית, סתם מחשבות, זה עוזר לי לְעַבֵּד את היומיום, מאורעות גדולים וקטנים. 

אבל את הדרך עם האינטרנט ושותפיו, לא ממש יצא לי לתעד באופן ישיר. בעיקר כנספח נלווה לכתיבה הרגילה.
אז מתחיל פה.

אז דבר ראשון שאני רוצה לציין לעצמי, כנקודת מוצא, כהנחת יסוד, שהדרך היא החיים. ולא סביב האינטרנט. קרוב - רחוק מהמחשב, נופל - קם, צפיתי - לא צפיתי, שפכתי - לא שפכתי. אלא - כמה אני הולך בדרך כזו, שמחזקת ומשרישה אותי במקום כזה - שהפורנו לא פיתרון לבעיותיי. לא פינה חמה. לא חיבוק מנחם. לא אינטימיות מזויפת. לא הצצה חפוזה. לא טעימה קטנה. לא זלילה רציפה. 
אלא כמה אני בוחר בחיים.
"ובחרת בחיים..."
-------------------------------------------------------
אני מהעתיד, אני מההווה, ואני מהעבר נפגשים בפארק.
פארק כזה, עם הרבה עצים ודשא, עם אגם וברווזים, פארק כזה שמור ומטופח, עם שבילי אופניים, ומפל מלאכותי, בית קפה, אנשים רצים, מטיילים, פורסים מחצלת.

ואותנו.
זה זמן שאנחנו רוצים להיפגש. כל אחד שמר משהו על הלב. כל אחד רוצה שישמעו אותו.
חוץ מאני מההווה.
הוא לא הכין שום דבר לפגישה.
הוא לא טעון כמו חבריו מהעבר ומהעתיד.
הוא בא דף ריק.
יותר נכון לומר, כריכה ריקה.
כי הוא תוסס, כל כך תוסס.
אם הפקק שעל ליבו היה משתחרר, המילים היו יוצאות כזרם מי שלגים בתחילת הקיץ.
אבל הוא לא יכול לדבר כלל, בעיקר מקוצר רוח ועבודה קשה.
הוא בהישרדות, הוא במאבק, הוא בזירת קרב.
לפעמים הוא חש כמו גלדיאטור בזירה עם עוד 20 אריות.
וצופים בו מלמעלה ומחכים לראות דם.

וכשהוא פגש אותם, הוא בעיקר התבייש.
שניהם הביטו בו במבט של - למה זה נמשך כל כך הרבה זמן?
ולמה מלכתחילה?
והאם אתה שמח?

הילד מהעבר, היה עצוב.
האיש מהעתיד, צחק.
והוא, שתק.

הילד ביקש מהם, שיספרו דברים טובים. 
הוא לא רוצה סיפור עם סוף רע.
הוא לא אוהב סיפורים עם סופים עצובים.
הוא אומר שזה לא יפה לכתוב ככה...
והגיבורים שלו תמיד מנצחים.
אני מההווה כמעט פתח את פיו, ועצר.
"איזה מנצחים איזה????" הוא צרח בלב.
אבל שאל בסוף: "במי הגיבורים שלך נלחמים?"
הילד החמוד מהעבר, ענה שהם נלחמים ברעים. שרוצים להשתלט על העולם. ולא אוהבים את הטובים ואת הטוב.
ואני מההווה שאלתי אותו: "ומה עושים כשהרעים עושים לך טוב כשאתה עצוב?"
הילד אמר כמו שרק ילד יכול לומר, "אז אל תהיה עצוב".
-------------------------------------------------------

האתגר לא להזניח את העבודה...
העבודה עם הכלים, העבודה על הנפש, לשמוע את המחשבות והרגשות השליליים עולים ומבקשים יחס..

במרוצת היום והשגרה מאוד קל לי למצוא חומרים מאלחשים, ובסופו של דבר גם פורנו. אבל אני יודע שעלו לי מחשבות לא טובות, דאגות, הרבה כעס, חרדות. על אף הפנים הצוחקות.
ואני מאוד רוצה לדעת להאט את החיים, ולהקשיב לכל מחשבה שעולה. שזה לא יצטבר ויתפוצץ.
חרדות נטישה, חיים עם סימני שאלה, תחושת ערך עצמי נמוך, חוסר תקווה. 
יש לי גם כלים להתמודד עם הדפוסים האלה, אבל זה בקלות יכול להיזנח ולהתפוצץ באיזה ערב גדוש ייאוש ובדידות... ואני מאמין שאני יכול להוריד את הרגל מהגז, ולקטוע את המחשבות האלה בהתחלה לגמרי.

בשבתות הכי קשה לי... 
יש שפע של זמן, אין בוקר למחרת שצריך לקום מוקדם וזה מרסן את הדחף מעט, יש שקט בבית או בחדר, דלת סגורה, מחשב בהישג יד, ובעיקר התחושת לבד.
התחושה המאיימת ביותר. החזקה ביותר. 
אתה חש בקרבת אנשים, ונהנה, ושמח, שבוע שלם.
ואז בשבת, יום וחצי של פלאפון, ושל מסכים, ושל גלילה, והזמן לא זז, ואין איש בסביבה שהמפגש איתו יחזיר אותי למציאות מהלבד והדמיונות והפנטזיות והשאיפה למשהו מענג שישכיח רגע הכל. 
אבל אני יודע שיש לי כלים, וכוחות, וניסיון, כדי לעצור, להסתכל על המצב ולא להיבהל, אפילו להנות רגע מהלבד הזה.
ובעיקר בעיקר, הקדוש ברוך שרק רוצה בטובתי.
השבוע קרה משהו שהיה לי קצת קשה, ובתחושה ראשונה, אכזבה וכעס על העולם, על עצמי, האנושות, מה לא... 
ולא ברחתי לפלאפון, ישר חשבתי, בטוח זה לטובה. בטוח בטוח.
וחשבתי, זו בוודאי עוד תחנה בדרך.
ותסתכל על הטוב.
והסתכלתי על הטוב.
ופתאום כל החיים נצבעו בורוד.
פשוט זה היה קסם...
והלוואי שהשם יהיה בעזרי לאמץ וליישם את זה גם בשבתות.
ולחוש את השבת ביופי שלה ובטוב שלה.