החשיבה הרציונלית חשובה לי מאד, יש בה יכולת למקם את האדם בתפיסה נכונה ביחס למציאות והיא מהווה כלי משמעותי ביצירת הדרכים לממש רעיון או ערך בחיים. לאחרונה שמתי לב שביחס לפורנו ואוננות החשיבה הרציונלית בחלקה עלולה דווקא להזיק. כמות הנפילות שלי והאופי שלהן מוכלת בחשיבה שלי כאקט שאינו מקרי ויש לו סדר. הרבה פעמים אני מסיק מכך שהפורנו והאוננות הם חלק עצמי מהזהות שלי. 
מסקנה כזאת היא בעלת משמעות, דוסטוייבסקי מתאר בספריו אישה מעוררת השראה, יפה ושכולם מסתקרנים אודותיה. באופן מפתיע, היא עושה מעשים משונים ומתמיהים בעלי אופי משוגע. אחת הדמויות המרתקות בסיפור, הסביר שאישה זו כל כך משוכנעת שהיא חוטאת ורעה עד כדי כך שהיא מבצעת באופן מכוון מעשים משונים שיאשרו את הרוע שלה. 
יש מצב שר' נחמן (ליקוט"מ רס"א) כיוון לתודעה שבה עליי להתחיל כל יום  מחדש (באמת, לא סיסמא) על מנת לשלול את הזיכרון כגורם משמעותי בקביעת הזהות העצמית בעבודת ה'. 
וודאי, אני מכור ואני צריך לטפל בעצמי אבל התודעה צריכה להיות חופשית. להבין שהנפילה היא באמת מקרית למרות שהיא מתרחשת הרבה פעמים. 
אולי זה חלק מדרכי התשובה לחיות בתודעה שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים. 

אין ספק שזה חלק מהקושי לעשות תשובה, היכולת להכיל שאני. עשיתי. מעשים כאלו. צריך הרבה הכנעה כדי להצליח.
זאת אומרת שלומר, אני אדם אחר ולא זה שעשה מעשים כאלו (כמובא בספרים בתור חלק מתהליך התשובה), זה לא רק חיזוק ונחמה אלא גם דורש הרבה נכונות לעבודה עצמית (להפוך לאדם אחר).
תודה על כל השיתופים!

אח יקר, תודה רבה על השיתוף!
עלה לי תוך כדי הקריאה החיבור לדברים של ד"ר ברנה בראון על ההבדל בין אשמה לבושה. אשמה אומרת: "עשיתי משהו שלא תואם את הערכים שלי". בושה אומרת: "אני בעצם אדם פגום", ההבדל נראה קטן, אבל הוא משנה עולם שלם.

מה שאתה מתאר לגבי החשיבה הרציונלית מתחבר לזה מאוד. לפעמים אנחנו מסתכלים על רצף של נפילות, מזהים דפוס אמיתי, ואז עושים קפיצה נוספת: מההתנהגות אל הזהות. במקום לומר אני נופל שוב אבל רוצה לקום, אנחנו מתחילים לומר זה מי שאני. וכשהזהות כבר מוגדרת כך, הנפילה הבאה היא רק עניין של זמן.

לכן מאוד התחברתי למה שכתבת על ההתחלה מחדש ועל האפשרות לא לתת לזיכרון להיות הגורם היחיד שמגדיר את האדם. לא במובן של הכחשה של מה שהיה או בריחה מאחריות, אלא מתוך ההבנה שהעבר אינו כל האדם. אדם יכול לקחת אחריות מלאה על מעשיו, ובד בבד לא לצמצם את עצמו אליהם.

נדמה לי שזה גם עומק ההבחנה של ברנה בראון: אם אני אומר אני רע, אני נשאר תקוע. אם אני אומר עשיתי מעשה שאינו טוב ושאינו תואם את מי שאני רוצה להיות, נפתח פתח לתנועה, לתיקון ולתקווה.

יש משהו מאוד משחרר במשפט שכתבת: אני מכור ואני צריך לטפל בעצמי, אבל התודעה צריכה להיות חופשית. בעיניי זה איזון עדין ויפה. מצד אחד לא לטשטש את המציאות ואת הצורך בעבודה ובטיפול, ומצד שני לא להסכים שההתמודדות תהפוך להגדרה העצמית.
יש בדברים שלך הרבה אמת, במיוחד בניסיון להחזיק יחד אחריות מלאה על המעשים לצד אמונה שהאדם גדול יותר מסך נפילותיו.
עלה והצלח!