היום הייתה נפילה (חוץ מהנפילה השבועית שלי)
ומחר בעז"ה אני רוצה להתחיל לראשונה לספור 90 ימים נקיים. מי"ב אלול ועד אמצע כסליו.
אני מרגיש שכל כך הרבה תלוי בזה, אבל כגודל החשיבות כך גודל הקושי.
תצחקו, אבל התמריץ שמעודד אותי להיכנס לקרב הנוכחי הוא הפרנסה שהיא לא משהו כרגע, שברור לי שזה
תלוי בזה, כמו שמבואר בזוה"ק בתיקונים(תיקון 15 נדמה לי) ובספה"ק.
זהו, אני אעדכן, בלנ"ד.

אני לא בעל דעות שמימיות אבל כיום אני יודע שהפרנסה שלי נפגמת אולי מזה (כפי שכתוב בספרים הקדושים) ואולי לא. עכ"פ אני לא מכיר חשבונות שמים ולא יודע כמה שיקולים נוספים יש להם. אני עכ"פ את השתדלותי בפרנסה עושה ללא קשר לנפילות ואת הריפוי ללא קשר לפרנסה.

לא רוצה לרפות את ידיך, אבל אני לא מכיר מישהו שבשביל סגולות של פרנסה הצליח להשתחרר.
גם לא בשביל שלא להתבזות.
אפילו לא בשביל האשה.
ואפילו: לא בשביל אלוקים.

רק אם אתה רוצה בשביל עצמך, כדי להיות בן אדם נורמלי, כדי לא לחיות חיים כפולים, כדי לא להיות בזבל - יש לך סיכוי.

חברים יקרים,

אני מרשה לעצמי להצטרף לדבריו של 'בסד ובהשתדלותנו'. במשך שנים ידעתי שזה פוגע לי בפרנסה לא רק באופן רוחני אלא באופן מאוד פיזי עד כדי סיכון עצום שיזרקו אותי ואשאר בלי עבודה. זה פגע לי גם ביחסים עם אשתי, וגם כאן לא באופן רוחני אלא באופן מאוד מעשי כי אשתי תפסה אותי וידעה מה אני עושה - אבל כל זה לא עצר אותי.

לעומת זאת כאשר נהיה לי רע מספיק - נכנעתי ויצאתי להחלמה. מאז, בחסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי 251 ימים, אבל אני לא מבקש עוד תשעים יום וגם לא עוד שלושים יום, אלא מבקש ומתחנן רק לעבור את היום הזה בשפיות ובנקיות.

סוד היקר, אתה יכול אולי להסביר מה אתה מתכוון להגיד באופן מעשי לחברנו על הדרך? תמשיך עך שיהיה לך רע מספיק? (סליחה על השאלה הישירה. אני בטוח - מתוך ניסיון - שאם אני לא מבין אותך הבעיה היא בי ולא בך אבל לא הצלחתי לרדת לעומק כוונתך)
אני ברשותכם אציג את דעתי העניה: אני מבין שרע לו לחברנו כמו שרע לכולנו אלא שלפעמים אנחנו צריכים התעוררות כלשהי כדי להתחיל לזוז.
בניגוד לבסד אינני יודע להגיד אם יש מי שהשתחרר בגלל סיבה כזאת או אחרת. אני לא מכיר את האנשים מספיק מקרוב כדי להביע דעה נחרצת בעניין. אך ההיגיון אומר לי שאכן מי שטוב לו עם זה אך רוצה לעשות טובה לאשתו או אפילו לבורא לא יחזיק מעמד כי זה לא דבר קל. אבל כפי שאמרתי לא נראה לי שזה המקרה וגם לא נראה לי שיש כאלה אנשים.
במקרה שלך, על הדרך, ההתעוררות באה מענין הפרנסה וזה בסדר גמור רק צריך להיות מודע לזה שהסיבה הזאת היא לא בהכרח תמשיך לדחוף אותך בהמשך הדרך. אז תתפוס את ההתעוררות הזאת כדי להיכנס באופן רציני לתכנית החלמה. תתייעץ עם החברים הנפלאים תקשיב לניסיון של האחרים ותיקח את כל מה שטוב לך.
אני לא הייתי ממליץ לך להסתפק בעניין התשעים יום אני חושב שזה לא עניין שעומד בפני עצמו אלא בא כתוספת לכלים אחרים. אך קטונתי מלייעץ.

אני הקטן - אחווה דעתי בעניין
למרות שלא נתבקשתי - הן אני רק בתחילת דרכי
הכרתי במחלה הגיעה - לא בעקבות נפילה
חבר בפורום כתב את תגובתו - וההכרה במחלה חדרה בלא עצמתו
לא אתיימר לומר שכך זה אצל כולם עובד - אך זה אומר שלא צריך להתרסק או להפוך לאובד

גם אני לא מבין חשבונות שמים כלל!
אני חייב לומר שאחד מהשנים ב"ה שפרנסתי דווקא הצליחה הצלחה גדולה, היו דווקא כשהייתי עמוק בתוך התאווה לדאבוני הרב...
ולמרות זאת אבדתי לגמרי את השליטה על חיי, עד שהגעתי בחסדי שמים לאתר הזה, ומאז מידי יום אני מוסר את התאווה לרבונו של עולם ומתפלל לכך שרצונו ייעשה ולא רצוני.

היי, (אני חדש בפורום,)
תודה לכולם על התגובות,
ברשותכם אני אסביר את עצמי קצת יותר,
בקשר לפרנסה זה דבר שאני ראיתי ממש בחוש: בזמנים "טובים" היה מספיק כסף והכל איכשהו "הסתדר".
בזמנים פחות טובים הכל "בלגן", תמיד נכנס מעט מידי ויוצאים כל מיני הוצאות בלתי צפויות.
וזה חוץ ממה שכתוב בזוהר הקדוש שכולנו מאמינים בו, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שמי שמזלזל בפירורים של לחם
או פוגם בטיפי מוחו שהם טיפות הזרע שהוא מוציא אותם במקום שלא צריך(שז"ל) או באישה אחרת בא לידי עניות וזהו מה שאמרו
חכמים אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו.
ולהיפך בא לידי עשירות.
ומשמע שם גם שזריקת הזרע במקום שלא צריך הוא זלזול ממש כמו מי שמזלזל באשתו ואינו מכבדה.
זה בקשר לענין של הפרנסה,
ולאלו ששאלו"זה מה שממריץ אותך"?
אני אומר שהמצב שלי הוא לא שבר כלי, הרוס, חיים כפולים, וכו' וכו'.
זה היה המצב כשהייתי מוציא כ15(!!!)פעמים ביום זרע לבטלה והייתי צריך לרוץ כל שעה לשירותים.והייתי סמרטוט מבחינה פיזית.
ולא יכלתי לעשות שום דבר בגלל הגירוי הבלתי נסבל שתפס לי את כל הגוף. היום אני כבר לא כל כך זוכר את זה אבל זה היה נורא ואיום.
אחרי שהיו לי ניסים גלויים ואחרי מלחמות איתנים במשך כמה שנים הגעתי למצב הנוכחי של פעם בשבוע.
והיום מה שממריץ אותי זה "רק" הפרנסה, טעם בלימוד, מנוחת הנפש ועוד כמה דברים "קטנים".
לילה טוב.

ל'כנוע', אשתדל להסביר את עצמי (והדברים כבר נכתבו כאן בפורום פעמים רבות והיו עליהם דיונים ופוסטים ארוכים).

יש אדם שיש לו בעיה של הרגל מגונה, וממילא כל מה שהוא צריך זה סיבה מספיק טובה להפסיק. למשל הסכנה שהוא ייתפס, החשש על הפרנסה, המחשבות על העולם הבא וכן הלאה. זה יספיק עבורו.

אבל ישנם אנשים - כמוני - שהם מכורים לתאווה, ועבורי לא תעזור שום סיבה צדדית, כי ההתמכרות היא עמוקה כל כך, שאין אפשרות טכנית שאוכל להפסיק אותה רק בגלל סיבה צדדית. בעבודה שלי פיטרו שני עובדים בגלל שתפסו אותם גולשים בפורנו אבל זה לא עצר אותי (עצר אותי כל פעם לכמה ימים...), ולמרות הסכנה - המשכתי כי זה היה חזק ממני. אני מכור, לא סתם אדם שעושה מעשה טיפשי.

אז עבורי ישנה רק אפשרות אחת והיא להגיע לקרקעית. זה יכול להיות על ידי זה שהגעתי בעצמי לקרקעית, או שראיתי אחרים שהיו בקרקעית והבנתי בדיוק לאן אני צועד והחלטתי להפסיק. ראיתי כאן חברים שהפסיקו והם חברים בקבוצות תמיכה ומתקדמים נפלא למרות שלא היו בקרקעית בעצמם, אבל הכאב וההכרה של הכיוון של הדרך שלהם - הספיק עבורם.

אבל עוד לא ראיתי אף מכור שהצליח להפסיק את ההתמכרות רק בגלל שזה עבירה או בגלל שזה פוגע לו ביחסים במשפחה. ייתכן שיש כאלו חברים אבל עוד לא ראיתי אותם כאן.

מקווה שהסברתי קצת יותר טוב.

סוד, אכן כבר קראתי את הדברים האלה אך מה ששאלתי זה לאן זה מוביל. זאת אומרת: מי שאומר לך שכל הסיבה שהוא רוצה להפסיק זה הפרנסה, מה אתה אומר לו? עזוב? זה אבוד? אין לך סיכוי? תחזור לתאווה? ברור שלא! אז מה כן?
אני רוצה להציע תשובה תגיד לי אם היא נכונה. אפשר לומר לו תעשה חשבון כנה עם עצמך, תבדוק האם החיים שאתה מנהל כרגע נראים לך שפויים, לאן אתה צועד, תיעזר באחרים שיעזרו לך לפקוח עיניים ואז תרצה מעצמך ובשביל עצמך לעשות הכל כדי להפסיק.
האם זה מה שאתה אומר לו?

קשה לי לענות כי זאת נקודה כואבת מאוד.

ראיתי חברים שאכן עשו את הדרך בדיוק כפי שאתה מציע ולכן אני רוצה לומר את זה לחברים שטוענים שלא כואב להם. מאידך, רוב החברים שראיתי במצב הזה לא השתכנעו וחזרו להשתמש בתאווה עד שבאמת כאב להם. אני לא מאחל לאף אחד לחזור להשתמש כדי שיכאב לו יותר, אבל לצערי אצל רבים מאיתנו זה בדיוק המצב.

שאל את עצמך (את השאלה שאני שואל את עצמי כל יום) לאן נעלמו שבע מאות חברים שכבר היו בפורום, נרשמו, כתבו הודעות (חלקם כתבו מאות הודעות) ונעלמו. התשובה כואבת מאוד.

היום זה היום הראשון שלי והוא דווקא יותר קשה ממה שחשבתי - הידיעה ששלשה חודשים בלי הדבר הזה (למרות שיש לי אותו בהיתר)לא קלה.
איייייי.
אני מתוח לא ליפול, ואפילו נשים ברחוב שהייתי מעביר עליהם מבט סתם בתור דבר יפה פתאום אני מפחד שיעשה לי מחשבות.
קצת קשה, אבל מחכה לבאות.
אני ימשיך לעדכן.

החברים הוותקים ממני כאן טוענים לא להלחם בזה אלא להכנע ולמסור לבורא. כלום לומר תפילה בנוסח שתבחר לעצמך ובסגנון "ריבוני. אינני מסוגל להתמודד. קח נא זאת ממני"
עוד לא ניסיתי  ;D  אבל אני סומך עליהם שכנראה זה עוזר

עם מלחמה זה פשוט לא עובד ולא יעבוד. לפחות אצלי...
גם אם ניצחתי הערב, זה יפיל אותי מחר בבוקר.

רק כאשר אני מוסר את זה לגמרי לאלוקים זה מצליח.  אבל אז אני מוצא בעיות אחרות בחיים וכאן מגיעה הצעדים האחרים...

מסירה אמיתי לאלוקים מגיע רק אחרי שאתה באמת חש שהגעת לתחתית.
לא ממליץ לספור ימים אלא להתרכז רק בלהיום.

זו רק דעתי הנובעת מנסיוני המר.

דווקא לי יש ניסיון מהעבר, ומנסיוני למסור עצמי להקב"ה לא עוזר(אולי לא עשיתי את זה טוב)
מה שכן עוזר הוא מלחמה עד הסוף, היינו להיות מוכן לכל כולל לילות ללא שינה, תשישות, עצבנות וכו' וכו'.
וכמובן תפילה כל הזמן.
אני יודע שפה בפורום עניין המסירה לקב"ה הוא עניין מאוד מקודש אבל מנסיוני זה התשובה.
אם נסתכל במקורות נראה שהגמרא אומרת "בכל יום יצר הרע רוצה להחטיאו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"
ומשמע שצריך להלחם בכל הכח והקב"ה עוזר.
רבי נחמן מברסלב שבעיני הוא דוגמא שאין כמוה, משום שבתחילה היו לו נסיונות עצומים ובסוף הוא הגיע לדרגא של שבירת
התאווה לגמרי ואמר שבעיניו איש ואשה שווים.
והוא היה מתפלל שיבואו לו נסיונות משום שידע שזהו השער לעלות לדרגא גבוהה יותר וכשבאו לו ורק בקושי גדול היה נחלץ מהם היה
צועק לקב"ה להצילו.
בכלל העיון בספרים שלו לענ"ד מאוד מאוד מחזק ובפרט לגבי התאווה הזו.