רציתי לשתף אתכם בקטע משיחה שהייתה לי היום עם חבר חדש בתוכנית במייל. אני חושב שאולי זה יהיה לתועלת (בעיקר לאגו שלי)-
אני אדם חולה. אני חסר שליטה בתחום התאווה, אני פשוט לא שולט בעצמי.
הייתי יוצא משיעורים בבית הספר בשביל לאונן. כל פעם שהייתי הולך לשירותים או להתקלח הייתי בסיכון ממשי שאפול.
שלא תחשוב, לפני שהגעתי לשמור עיניך ואפילו בחודשים הראשונים אחרי שהגעתי- הייתי בטוח שאני בסדר גמור.
כן, אני חוטא פה ושם וצריך להתאמץ, אבל אני ממש לא חולה ואני לא עושה משהו חריג, מדי פעם מאונן, זה הכל...
רק עכשיו, אחרי שהבנתי שאני חולה ולא חוטא, אחרי שהתחלתי לעבוד בתוכנית 12 הצעדים, אני רואה את מה שעשיתי. באמת, אם הייתי שואל אותי לפני שלושה חודשים, לא הייתי מספר לך שהיו לי מקרים חריגים שהלכתי לאונן באמצע שיעור או שאני מסתכן בנפילה כל פעם שאני הולך לשירותים או עוד הרבה דברים שעשיתי. פשוט הדחקתי את כל הדברים האלו. הייתי יכול לשמוע בקבוצה של 12 הצעדים מישהו משתף בכל מיני דברים שהוא עשה ולחשוב שהוא ממש הרחיק לכת והוא ממש מכור "כבד" ואני ממש לא במקום שלו, ופתאום אני נזכר שעשיתי את אותם דברים.
כל החיים שלי היו מושלמים. יש לי משפחה טובה מאוד ב"ה, אני מצליח בלימודים, אני מקובל ויש לי הרבה חברים, אני פעיל בתנועת נוער, אני במצב כלכלי מצויין, אני אחד הדוסים בשכבה ובישיבה והדוס של הסניף בבני עקיבא. באמת חיים מושלמים, ב"ה, לא יכולתי לבקש יותר דבר. למדתי תורה, הרגשתי קרוב לה', באמת חיים רוחניים וטובים. כן, היו לי נפילות, זה לא כ"כ נורא, רק צריך קצת לעבוד על זה ויהיה בסדר... עוד מעט אני אעבור לישיבה ואפסיק ואז אתחתן וזה בכלל יהיה רחוק ממני...
כך חשבתי לפני חודשים ספורים.
היום אני חי במקום שונה לחלוטין. אני מבין שלא משנה איך החיים שלי נראו מבחוץ, משנה מה היה בפנים.
להפך, החיים החיצוניים שלי רק הפריעו לי לראות את הפנימיות. כן, גם לימוד התורה שלי וגם כל הקרבה שהרגשתי (והייתה אמיתית לחלוטין) לה', הכל היה חיצוני. עולם הרגשות שלי זה הדבר הפנימי. לא שיש לי רק רגשות רעים, יש לי הרבה רגשות עדינים, אהבה, קרבה לה' וכו'... אבל זה לא משנה. היום אני מבין שאני חולה. פיתחתי עולם רגשי מקולקל, או יותר נכון, לא פיתחתי אותו. נתקעתי עם עולם רגשי של בן 4 כאשר אני בגוף של בן 17 ונאלץ להתמודד עם הסתירה. ילד בן 4 לא יודע לדחות סיפוקים. הוא לא מסוגל להתמודד עם חוסר הערכה ועם עוד שלל בעיות נוספות. גם לא מצפים ממנו, הוא לאט לאט לומד לפתח עולם רגשי שיתמודד איתן. אני לא פתחתי (ייתכן שזה נבע מכך שהקדשתי את הכוחות שלי וחידוד החושים שלי לתאווה) את העולם הרגשי שלי והיום אני חולה.
אני לא מצליח להתמודד עם רגשות.
אז אני חייב לברוח. אני לא מצליח להתמודד עם החיים- אז אני בורח. אני בורח לתאווה.
אתה מבין? הבעיה שלי היא לא התאווה, התאווה זה הפיתרון. הבעיה שלי זה הרגשות שלי וחוסר היכולת שלי להתמודד איתם.
עולם הרגשות המשובש שלי לא איפשר לי להתחבר לה' או לעצמי והשאיר אותי מנותק.
אדם לא יכול לחיות מנותק, הייתי חייב חיבור. הלכתי לחפש חיבור ומצאתי את התאווה. היא לא נתנה לי חיבור, להפך, היא גרמה לי להרגיש יותר מנותק, כיוון שציפיתי למצוא שם את החיבור והתאכזבתי, הציפייה הזו הגדילה את הרצון לחיבור ובעצם בכך הגדילה את הניתוק (או יותר נכון, לא הגדילה את הניתוק, אלא גרמה לי להרגיש יותר מנותק). הרגשתי מאוד מנותק והייתי חייב למצוא בדחיפות חיבור, המקום היחיד אותו הכרתי לחיבור הוא התאווה. נכון, פעם שעברה זה לא עבד, אבל אולי הפעם זה יעבוד, ננסה יותר חזק. ככה, פעם אחר פעם חיפשתי את ה' בתאווה. לא מצאתי.
אני הייתי מנותק לחלוטין. עולם הרגשות המשובש שלי ניתק אותי יותר ויותר גם בגלל התאווה. הרגשתי רע עם התאווה והשתגעתי מזה. לא ידעתי להתמודד עם ההרגשה הרעה הזו ולכן הלכתי לפרוק את הרגשות בתאווה. עולם הרגש המשובש שלי גרם לי, כמו ילד בן 4, להרגיש ולרצות לשלוט בעולם. לא הייתי מסוגל להתמודד עם החיים כאשר הם לא התאימו לי במדויק, לכן ניסתי לשלוט בכל העולם ללא הצלחה (דבר שכמובן גרם לתסכול ועוד בריחה לתאווה). הרצון לשליטה בעולם גרם לי להרגיש אלוהים. כמובן שהאמנתי באלוהים ואפילו למדתי המון תורה, אבל הכל במטרה אחת- להיות אלוהים. לא הבנתי את זה אז, אבל ביקשתי ממנו בעצם שהרצונות שלי יעשו. גם כאשר ביקשתי ממנו שהוא יעשה את רצונו ולא רצוני, זה נבע עדיין מרצון שהוא יעשה את רצוני. אני אסביר-
אני רציתי להרגיש טוב, לכן רציתי להיות קדוש וקרוב לה' בתקווה שה' יתן לי הרגשה טובה. בשביל לעשות זאת ידעתי שצריך לבקש שהוא יעשה את רצונו ולא את רצוני, אז ביקשתי. אבל בעצם, כל המטרה הייתה שהוא יעשה את רצוני- שיתן לי הרגשה טובה. שיקח ממני את ההתמודדויות עם התאווה. הכל היה בעצם בשביל האינטרסים שלי, הכל היה בשביל שהרצונות שלי יעשו בעולם. ניסיתי כך לכפות על ה' את הרצונות שלי (כמובן שגם זה ללא הצלחה וכמובן שגם זה גרם לתסכול שהוביל לעוד בריחות לתאווה).
לכן כל התורה שלי והתפילות שלי לא עזרו לי עם התאווה, כי אני הייתי האלוהים שלי באופן לא מודע.
היום אני מבין שבעצם איבדתי לגמרי שליטה על חיי.
היום אני מבין שאני חייב שינוי בגישות החולות שלי וחייב עזרה בשביל שהרגשות שלי לא ינהלו אותי. אני חייב חוויה רוחנית וחיים רוחניים באמת, כאשר אני מוותר באמת על הרצונות שלי ומשאיר רק את רצונותיו של ה'.
התוכנית של 12 הצעדים עושה את זה. היא מלמדת אותי להגיע לרמת ביטחון גבוהה מאוד בה' ולשחרר, להפסיק לרצות שהרצונות שלי יעשו. היא עוזרת לי לקבל שלווה כל הזמן, גם כאשר העולם לא מתנהל לפי רצונותי. היא עוזרת לי להשתחרר מהרגשות השליליים שלי (ע"י שיתופים, תפילות ופעולות) ולנהל את חיי לא לפי הרצונות החולים שלי. היא נותן לי חוויה רוחנית. היא מאפשרת לי להכיר את ה', להתפלל אליו באמת ולהתחיל להאמין בו ולא בי. היא עוזרת לי להשתחרר לאט לאט מפגמי האופי שמנהלים אותי ולהשתחרר מהעוולות שאני עושה ולחיות חיים נקיים, שמחים ושלווים. היא עוזרת לי להיות מחובר לעצמי ולה' באמת.
יכול מאוד להיות שלא התחברת לחוסר האונים שלי מול כל החיים שלי, יכול להיות שהרגשת שהרגשות שלך בסדר גמור ואין לך בעיה כזו חמורה. יכול להיות שהרגשת שלא הגעת רחוק בכלל בתאווה, סתם נפילות מדי פעם. יכול להיות שהרגשת שאתה כן מחובר לה' ואין לך גישות חולות. יכול להיות שאתה באמת לא מכור ולא חולה והתוכנית בכלל לא מתאימה לך. ובכל זאת, אני ממליץ לך לנסות את התוכנית במלא הרצינות, פשוט להקדיש לה את הכל. לא לתמיד, רק להיום. תנסה, אתה תגלה שהתוכנית פשוטה ביותר ונותנת המון סיפוק והצלחה. אצלי זה עובד כבר 27 ימים.
אם אתה מתלבט באמת אם אתה מכור או לא, תדע לך שרק אתה יכול להשיב לעצמך. שום תשובה מבחוץ, לחיוב או לשלילה לא תעזור לך. באמת שאדם שלא מכיר אותך, כמוני, לא יכול לתת לכך תשובה. אני מאמין שאם תסתכל טוב טוב ותשאל את עצמך את השאלות הנכונות תגיע לתשובה.
תנסה לשאול את עצמך מה חיפשת שם. האם קיבלת את זה שם? האם זה הלך והתגבר עם הזמן? האם תוך כדי אתה רצית את זה?
האם הייתי נופל במצבי רוח ספציפיים?
