אגב, יתכן שה"כעס" שלי נגד הכינוס הוא (בלי לזלזל חלילה ברבנים) איזה תקנות חדשות הם יחליטו בשבילי? ומה יקרה לילדי-החיידר שלי אם אהיה "אויבער-חוכעם"?

אלמלא ילדי ומנהלי-המוסדות מזמן כבר הייתי מכניס אינטרנט (חסום כמובן) הביתה! ולא הייתי צריך לחפש מקומות אחרים לפורומינו הקדוש בשעות מוגבלות ובמקומות מוגבלים (ולפעמים גם בתשלום בלתי מוגבל)

יום א' פרשת בהעלותך י' סיון תשע"ג (19 מאי 2013)

היום הזה ירשם לדראון-עולם בדברי-ימי החלמתי. השימוש עלה מדריגה. חציתי גבול נוסף. גבול שבימי השימוש הגרועים ביותר לא חציתי אותו.

אין לי מושג (ואעדיף להשאר ללא מושג) איך הדברים מתנהלים בארץ אך כאן כשמתקשרים למס' לא ראוי ישנו פתיח. תקליטור שמודיע ע"כ ומודיע גם על הגבלת-גיל ועל מחיר. לאחר מכן יש להכניס כרטיס-אשראי. תמיד הייתי נעצר בשלב הזה ולא חוצה את גבול הפתיח. עד היום. היום יריתי לעצמי שוב ברגל. הכנסתי מס' כרטיס. וכפסע היה ביני לבין המוות. נס גמור א' הילדים "הטריד" אותי בדיוק שניה לפני שההיא ענתה. וניתקתי. ברי לי שלאו כל יומא מתרחיש ניסא ואין סומכין על הנס. אני חסר-אונים מוחלט מול הדבר הזה. כיוון שאני יכול למחוק את כל המספרים מהזיכרון של הטלפון. לא מהזיכרון של הראש. כל רגע נתון אני בסיכון עצום. שלא כמו באינטרנט בו אני זקוק לגישה חופשית וללכת ל"חדר סגור עם מחשב פתוח" בטלפון אני יכול באמצע הלילה\בשירותים וכיד הדמיון הפורה.

דיברתי עם חבר מהארץ והוא יעץ לי לשוחח עם עוד 5 חברים "אבל לא כפי שסיפרת לי, כמילי-דבדיחותא, תצעק מכאב" ושאלתי א"ע אפה היה "מילי דבדיחותא"? למה הוא לא שמע את הצעקות? ואז הבנתי! אני לא מסוגל לצרוח! אני בורח מכאב כבר עשרות שנים ואין לי כבר אפשרות לבטא זאת בקולי.

בחסדיו המרובים, לגמרי לא בכוחי, היום שלושים ותשעה יום לנקיות. (האומנם? הגם לזה "נקי" יקרא?) נס גמור. מעל לחוסר-כוחותי הדלים.

יום ג' לפרשת בהעלותך י"ב סיוון.

שוב עבדתי כשיכור מסומם. ערכתי חיפוש (גוגל האהוב, כמובן) בלי לדעת לאיזה תוצאות אני  בדיוק מחכה. התוצאה? פירוט חי של מה לא טוב בפורנו....

נתפלל לבורא שאידי-האלכוהול ירדו מראשי. בנתיים אני אובד-עיצות. אין לי יכולת. בכל יציאה לרחוב שלי יש לי קפיצים בצוואר. לא מסוגל להסתכל לאפה שאני הולך. ימינה ושמאלה. למי זה הכי בולט.

הנהגים מסביבי לא מצליחים להבין למה אני מאט כל מס' רגעים, אך מה אעשה אין לי אפשרות למדוד בנסיעה מהירה

בס"ד
מתנת היקר !
כל כך מכיר את התחושה הזאת
את הכאב הזה של כמעט ו...  :-[
אווווץ' זה כואב זה מבלבל  :(
זה מביך... :-\
אבל מה שחשוב זה להמשיך את הפעולות הנכונות
להיצמד לתוכנית ולהתפלל שה' יעזור...

תודה. אבל חבל ששרשרת המעידות שלי לא מפסיקה לרגע. שוב חיפוש. שוב "מציאה" (תרתי משמע) וא"א לומר מציאה כשירה...
וכששבתי הביתה? שוב טלפון (סתם תנסה מה יש במספר ההוא! אולי זה סתם מספר תמים שלא קשור?)  :-[ והפעם הפתעה חדשה! במספר הזה אפשר לעלות למדריגה גבוהה מאוד! מעבר לשאר המספרים ה"רגילים". לא סתם לדבר... וד"ל.  :'(
הפנטזיה של מה יהיה ואיך יהיה ומתי אוכל "להעלם" מהבית ומה להגיד לאשתי על-כך וכו'.....
קצרה היריעה להכיל. זה כבר לא כדור בראש, זה פצצה של ממש!

בס"ד
מכיר (לצערי) את התחושה
אבל ראיתי בימים האחרונים כמה חברים שאחרי הנפילה...
וזה הזכיר לי כמה אני לא רוצה להגיע לשם...  :-\
(למרות שהראש שלי אומר לי שמאוד כיף שם...  :-[)

תודה. המסר החזק היום בצהריים (בקבוצת "סוד-הכניעה") אכן עזר מאוד לנטרל את הפצצה.

יום שפוי.

בס"ד


חבל שלא שמעתי אותו

תברר אצל החבר'ה. יתכן שזה הוקלט.

בחסדיו המרובים ממשיך בנסיעה ברכבת. ביומי ה46. מקווה להשלימו. ולזכות למפוקחות, לשפיות ולמתנת-הנקיון.

בס"ד
כבר עברת את החצי ל90 !!!
זה גדול לא כדאי לאבד את זה... :-\
בהחלמה רבה מכל הלב! 

בלב קרוע ומרותח, לב שותת, הנני להצהיר בזאת כי כפסע היה ביני לבין המוות פעם אחת נוספת. שוב פעלתי מתוך טירוף. והפעם מדובר ביום חופש ש"ניצלתי" וכמעט ניצליתי....

הכל התחיל מנסיעה למנהטן עיה"ק (סליחה, עיר הבקבוקים). נסיעה מיותרת לחלוטין. לא היה לי מה לחפש שם. סתם נסעתי כי רציתי ללגום. וידעתי שאם הלגימה תתארך יתר על המידה אשתכר לחלוטין. איך שעליתי על הרכבת הראש התחיל להסתחרר. אידי האלכוהול נידפו באוויר ממרחק 60 ק"מ. איך שהגעתי העירה החילותי לעבוד בחריצות רבה. תוך פחות מרבע שעה מצאתי את שאהבה נפשי. גם חוברת, גם דיסק, והכל בעסקת חבילה משתלמת ביותר. עיינתי בחוברת, עיינתי בעוד אחת, עברתי בין הדוכנים, וחשתי עצמי חסר-אונים מול הדבר הזה. הרמתי טלפון לחבר בארץ. יחד אמרנו את תפילת-השלווה, יחד ביררנו מה אני באמת רוצה. הוויתור היה קשה. הכניעה כמעט בלתי אפשרית. ואכן לא וויתרתי ולא נכנעתי. רק הסכמתי לדחות את הרכישה להזדמנות אחרת. רשמתי לעצמי בראש מה בדיוק אני "רוצה" ואיפה זה ניתן להשגה בקלות. ושבתי על עיקבותי.

בבית ראיתי מגזין לילדים (כשר לחלוטין, כמובן. אנחנו מנויים עליו) והדבר הראשון שעשיתי זה לקחת אותו לידיים ולחפש עוד תמונות כעין מה שראיתי בדוכן ההוא. לקח לי שניה או שתים לקלוט שאני כבר בבית והמגזין הזה זה לא מה שאני מחפש. בחסדי הבורא הנס קרה שוב. שרדתי גם את זה. לגמרי לא מובן מאליו.

וכאן המקום להזכיר כי לפני שנים (קודם הגיעי לתוכנית) הייתי ג"כ במנהטן ורכשתי מגזין שכזה. כאשר המוכר הציע לי דיסק "שרואים בו יותר טוב" נמלטתי משם כל עוד רוחי בי. זה הי בעבורי (בשעתו) קוו אדום. מובן שחציתי גם אותו. והיום, לולי התכנית, הייתי רוכש בוודאות גמורה ללא כל צל צילו של ספק את שני הדברים גם יחד.

תודה לך אבא'לה שהיצלתני ולא נתתני טרף לשיני-התאווה שביקשה לנגוס בי בכל פה.

היום שבעה וארבעים יום. נס מתמשך.

אתמול היה יום ראשון. הילדים היו בלימודים ואני לא בעבודה. חששתי שאאבד שוב את ראשי ואמצא עצמי על הרכבת... (לא של ההחלמה...) לכיוון מנהטן....

אז הלכתי לקבוצה חיה. ושיתפתי שהגעתי לשם כי אני לא רוצה להגיע למנהטן.

ומה אתם חושבים שעשיתי כששבתי מהקבוצה? עליתי על הרכבת! לא למנהטן אמנם אך למקום לא יותר טוב משם....  3 שעות נסיעה ועשר דקות "סיבוב"

"על שפת הים יחד כולם אמרו"....

לפי התוכנית נשארתי נקי. (נס מהלך) אך הלזה יקרא שפוי?

הבוקר לא השתתפתי בקבוצה החיה. אפילו הסברתי לאשתי שאולי באמת אני לא כ"כ זקוק לכך. אחרי-הכל בדורות קודמים (בדור בניין בית שני) התמודדו עם הבעיה (ראה בהרחבה ספר מלאכי) לא בצורה שכזאת... אז אולי בכל זאת זה לא ע"פ דעת תורה....

היום סיימתי לכתוב בפורום ובדקתי האם אצליח להכנס לאתר... נכשלתי בכך שהצלחתי.

לא ברחתי משם מיד. ניסיתי גם את אתר....

רק כשהיו לי חלון א' פתוח ושנים בנסיון פתיחה ובלב פנימה טישטוש עצום מאלכוהול שמתקרב (מתי הפעם האחרונה ש"זכיתי" לקבל כניסה?) הבנתי את המצב וברחתי מהחדר.

בס"ד



:'(

תאריך הודעתי הקודמת - לפני שבועיים! אכן תקופה ארוכה (מאוד) שלא חזרתי לקבוצות! וכמובן שאין אפס. אין קבוצות = יש נפילות! והיו לי! פעם אחר פעם! עד "הקרקעית" אליה הגעתי ביום שישי האחרון! בריחה משחרית ברגע הראשון שאפשר (ואפילו רגעים ספורים לפני) נסיעה מטורפת למנהטן עיר ה"בקבוקים" רכישת "בקבוק" והשמדתו רק לאחר ניצולו עד תום....
תאריך ה"בכי" של מי אני - מיום שישי. ניחוש פשוט מביא אותי למסקנה שזה לא תגובה שהגיעה בעקבות הודעתי הקודמת אלא בעקבות שיחתנו באישי... במהלכה "הלשנתי" על עצמי אפה הייתי ומה עשיתי. וכשהוא התחנן לפני שאשמיד את הדיסק טרם יהיה מאוחר סירבתי בעקשנות ואף הורדתי אותו ב"עדינות" מהקוו... תחושתי כלפי הסרט היה "קשה עלי פרידתכם". אבל אם זה הביא אותי לקרקעית כלשהיא.... מי יתן ויהיה זה קרקעית אחרונה! שלא אשכח את הכאב!