מתחיל את יומי השביעי לספירה הנוכחית. וחושב לעצמי עד מתי? מי שקורא את הפוסט מתחילתו יכול לראות באיזה ראש מנופח התחלתי לפני מס' חודשים שאוט אוט אוט אני כובש את הפסגה ו"זוכה" במדליית ה90 יום כשמדליית השנה לא תאחר לבא... ואיך שלאט לאט (לאט אבל בטוח) אני "חוטף" שוב ושוב... עוד נפילה ועוד אחת ועוד... עד שהפסקתי לעדכן... ואני כבר יודע מה מצפה לי מאחורי הסיבוב... טוב, אז אתרכז בהיום. ואם היום אני נקי אזי השבח לקל.

תשובת העד מתי הגיעה מהר מדי....

לבד במשרד. לבד בלב.

איך אשתי תגיב? היא רק תעודד אותי ותגיד לי: "ברור שזה הגיע! היה צפוי! לאור הקשיים איתם אתה מתמודד! ותשמח על הימים שזכית בהם עד עכשיו!

ולמה זה כ"כ חשוב לי איך היא תגיב? האם זאת תלות חולנית? יתכן! אך אני זקוק לתמיכה. ולהזכיר לעצמי (או שמישהו אחר יזכיר לי) שמי שאכל שום אם הוא לא יתרומם מיד אזי הוא יחזור ויאכל שום! ובעבורי, במצבי הנוכחי,  לקום פירושו (בין השאר) לא להכנס לדכאון. לחשוב על הדברים החיוביים שהיו לי לאחרונה. ומבחינת ההחלמה - זה מאוד חיובי בעבורי שזכיתי במס' ימים נקיים.

[b][size=24pt][u]

נמאס לי כבר! אין לי חשק לכלום! ממש שום דבר! אפילו לא להתחיל שוב. ללכת לקבוצות? לשתף? לעשות פעולות של כניעה? ממש כלום! חיי גהינום! העידוד יעזור? למה הוא יעזור? לעוד מס' ימים? פעולות הכניעה יעזרו? לכמה זמן? רק להיום? אז אולי עדיף לי לחכות למחר?

סתם מצב-רוח מצוברח! דכאוני ביותר! כבר חודשים שאני מסתובב סביב עצמי ומנסה לתפוס את הזנב! מה עוד אפשר לנסות ועוד לא ניסיתי? בוכה בלב! העידוד היחידי שאני שואב זה מדברי הפסיכולוגית שמנסיונה אנשים עברו נפילות קשות יותר או קשות פחות בתחילת תקופת הטיפול אך התייצבו לאחר מכן! מי יתן!

מתחיל מחדש את יומי הראשון.

הבוקר חזרתי לפעולה שעשיתי בעת ה"שימוש הכבד". הלכתי לטבול. אולי הפעם אהיה טהור ואשאר טהור. למרות העובדה שבמשך שנים זה לא כ"כ עזר. לפעמים כן, למס' ימים. ולפעמים בכלל לא.

בקיצור הלכתי למקווה והטראומה חזרה. שוב אותם זכרונות איומים מאותם תקופות בהם ניסיתי לפתור את הבעיה שלי באמצעות הטבילה. וזכרונות עוד יותר איומים מאותם תקופות בהם עברתי את ההתעללויות.

אקווה לבורא שיתן לי כח לא לברוח. שהזכרונות לא יביאו אותי לעשות שטויות. ושאזכה ליום נקי.

אמן.
עוקב. שיהיה לך שבוע נקי .
רק להשבוע ...

זכיתי בעוד מס' ימים נקיים. 

יום רביעי שעבר עברתי טירוף של אוננויות בזה אחר זה. דבר שהטריף את דעתי. הגעתי לקבוצה החיה עם הרגשה באדמה ושם בכיתי. במהלך השיתוף הוצאתי את כל המדליות בהם זכיתי במהלך המסלול ושמתי על השולחן. באומרי שאקחם שוב אם וכאשר אזכה בהם שוב. החברים סרבו לקחת וניסו לעודד אותי לשמור עליהם. הן זכיתי בהם. ויום נקי לא יורד מחשבוני בכל מקרה גם אם כורח המציאות מכריח אותי לאפס את הימים. חשתי את האהבה שלהם אך למעשה בסופו של דבר החזרתי אותם לקופסא. ביום חמישי הלכתי לקבוצה (פעם ראשונה שאני הולך לקבוצה ההיא) ושם לא היה מדליית 24 שעות.... יום שישי הלכתי לקבוצה (לא פעם ראשונה) ושם לא לקחתי. בחרתי להמתין עוד קצת. יום ראשון בלילה חזרתי לקבוצה ושם אכן לקחתי את המדליה.

כעת אוחז ביומי החמישי.

זכני אלוקי למתנת-הנקיון

מזדהה ומחבק.
אני תמיד אומר לעצמי שאנחנו כמו מטפסי הרים. עולים וקצת יורדים, כדי להתרגל למקום החדש.
זה שירדנו לא אומר שלא עלינו.
כל הדרך שעשית לא נעלמת כשהימים מתאפסים, להפך, היא מקרבת אותך לסוף.
כל נפילה, כל התקדמות, כל עלייה וירידה מקרבות לפסגה.
המדליות שלך, הם שלך משום שהרווחת אותם בעמל ובקשיים רבים, הן מזכירות לך שאתה יכול להצליח.
אשריך וטוב לך, מצטרף לברכה.
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

בס"ד
מתנת היקר!
לא שואל מה שלומך כי כבר סיפרת...
כואב איתך את הנפילות
ומזכיר (בעיקר לי) שאנחנו חולים...
הנפילה זה הדבר הטבעי והמוכר לנו...
נמשיך להתחזק בפעולות
וה' יזמן לנו את מתנת הנקיון...

ועוד משהו שכתבתי לחבר אחר
שנפל אחרי 67 ימי נקיון...

וגם בקשר ל67 ימים אחד החברים בפורום
נתן פעם משל על כך
אם חבר נסע בגיפ 67 קילומטר
ולאחר 67 קילומטר היה לו פנצ'ר
אז מה? הוא לא נסע את אותם הקילומטרים? ???
אם נרשמת לטבלה של האתר
תוכל לראות שבאמת הם סופרים את הימים המצטברים...
ובצדק כמובן

אוהבים!!!
בהחלמה רבה מכל הלב...

תודה רבה לך מי אני... באמת לא ידעתי באותם רגעים שלאחר הנפילה (בעצם גם תוך כדי... וגם לפני... ב"הכונעס"... ולמי שלא הבין, מדובר בהכנות לקראת הנפילה) מי אני...

עלי לזכור (גם אשתי טוענת זאת... גם הפסיכולוגית.... כל אחת בלשונה היא) שאני יהלום... גם בעת השימוש... גם עם נפלתי לבוץ... מקסימום יהלום מלוכלך שיש לנקותו אבל יהלום... יהלום יקר... שווה-ערך! שערכי לא נמדד במספר ימי נקיון...

היום יום חמישי לנקיון. 

אוהב וכואב

בס"ד



מתנת הנקיון זה כל כך מרגש...
כל כך נכון, כל כך אמיתי...
אתה יהלום ממש ממש איכותי...
תחזק את התחושה הזו...

סוף סוף גיליתי זאת ואני מודה באשמה... בחוסר-האונים שלי...

אני חסר-אונים מול האתר המופלא הזה! יש לי הר של עבודה, ניירת בלי סוף, מטלות שלא סיימתי שלשום... ואני דבר ראשון מגיע לפה רק בשביל לבדוק מה קןרה.. אולי לשלוח איזה שהיא הודעה או שנים...

אני לא יכול להתחייב על היום... אבל במחצית השעה הקרובה לא אכנס לכאן... נראה האם אצליח לעמוד במשימה... (כי אולי אני לא באמת חסר-אונים....)

יו! אז אחרי שהרמתי ידים פתאום גיליתי שעברו מס' שעות ואני לא פה... אז אולי אני עדיין לא חסר-אונים? אולי אני עדיין בהכחשה?

אתמול חגגתי שבעה נקיים... כל שביעין חביבין.

לצערי הרב הגעתי שוב לספריה (לפורום, כמובן) וכשסיימתי מצאתי עצמי נמשך לאותם מדפים כפרפר אל האור... אותם מדפים שרק שבוע שעבר אוננתי שם למוות בצורה כרונית ביותר. אוננות רצחנית. פעם אחר פעם. וכשסיימתי מסה של אוננויות עזבתי את השטח לחצי שעה... ואז חרתי שוב לעוד שורה של אוננויות חולניות...

הפעם הבורא חס וריחם עלי ולא נתתני אלוקים להרע עמדי... זכיתי להכנס בשלום ולצאת בשלום. אמנם נמשכתי למדפים. אמנם הסתכלתי על הכריכה מבחוץ. אך לא נגעתי בהם. אפילו לא ליטפתי. לגמרי לא מכוחי.

היום שמונה ימים שהם שבוע א' ויום א' לנקיות.

האם אני יכול להתחייב לא להכנס לספרייה?!  :-[

מתנת ידידי האהוב האם אתה יכול לנסות על שבוע
שבוע אחד לא להיכנס לספרייה