יאללה גוני - איזה מלך!!!
ממש אהבתי. קבל לייק כפול אלף רבבה.
אתה כותב באופן ביקורתי וזה סימן טוב לעניות דעתי: לא לזה שאתה בסערת רגשות, אלא שאתה שומר על עצמך. שאכפת לך מאיך שאתה מרגיש.
התנגדות לעיתים פירושה הקשבה לעצמך, אתה מציב גבולות "זה אני כן אוהב" " זה לא" - זה נשמע לי טוב. נשמע לי שאתה עובר משהו חיובי.
לגבי מה שכתבת (גוני), אני חושב שרק אתה יכול להציב לעצמך את המטרות ורק אתה יכול להציב לעצמך את הגבולות. נכון, שעל-מנת להיות חלק מהתוכנית (או כל תוכנית שהיא) ראוי וכדאי שאדם יתחייב עליה "עד הסוף, ללא פשרות" (ובייחוד במסגרת של ה 12 צעדים ממה שאני יודע). ועם זאת, אני חושב שאדם צריך לתת את ה fine tuning שלו, כי רק הוא יודע עמוק עמוק מה הוא יכול ומה לא. אנחנו אנשים שונים שמתכנסים תחת מטרייה (פורום) אחת וכולנו רוצים לחיות בצילה, אך ברור שבגלל השוני בינינו גם יש פערים בתפישות שלנו, ומה שמישהו אחד אומר, יכול לפגוע במישהו אחר. עם זאת, אני חושב שייתכן שאנחנו בוגרים מספיק להבין שכדאי לנו לאכול את התבשיל הכל כך מזין מזין הזה, גם אם זה כרוך בלהוציא את "הגרגירים השחורים" שלמרות שאותם גרגירים הם ממש ממש טובים, עדיף שנוציא את מה שמשגע אותנו ולא נפסס את התבשיל הכל כך מזין הזה.
את המטאפורה הזו על התבשיל והגרגירים שמעתי ביום ה10, במסגרת הויפאסנה שעשיתי (10 ימי שתיקה ומדיטציה). ביום העשירי, הגורו ביקש שנעשה סוג מסוים של מדיטציה שההתמקדות היא בגוף (כמו שהיה כל הזמן), אלא שההתמקדות היא בעולם. לי, כדתל"ש ואתאיסט, הבקשה הזו עוררה בי אנטאגוניזם "יאללה אין לי כוח לרוחניות...באתי לתרגל משהו אישי לא איזה משהו מיסטי". אבל בדיוק אז הוא נתן את משל התבשיל והגרגרים השחורים. הוא אמר שהאמא יודעת שכדאי לילד שלה לאכול את התבשיל כי זה כל כךל בריא ומזין, אבל מה לעשות והילד שלה לא מוכן ליגוע בתבשיל בגלל "הדברים השחורים האלה" (בטח האבות כאן יוכלו להזדהות עם הסיפור - לא?). אז מה שהגורו הציע הוא שעדיף לאמא להוציא את אותם "דברים שחורים" ובלבד שהילד יאכל את התבשיל. הנמשל הוא, שאני חושב שאני חושב שלפחות אצלי אני מרגיש שאני מספיק רוצה להפסיק עם ההתנהגות החולה שלי, למרות שיש דברים שקשים לי פה. אני יודע שלבוא לפורום עושה לי טוב, למרות שאני מוצא חלק מהדעות כאן מרגיזות. אני יודע שלבוא לכאן עושה לי טוב, למרות שהתהליך הוא לעזלזל קשה. מה אתה חושב גוני?
תדע לך גוני (ואני כמובן מדבר אל עצמי בעיקר), שאותי לפחות לא מרשים בכלל האנשים שנקיים כבר 399 יום ולא אלא שנקיים 27 שנה. אני דווקא מעריץ אנשים שנופלים וקמים, נופלים וקמים. כי לי ליפול זה כל כך טבעי, כל כך אנושי. אבל לקום, זה ממש לא טבעי!! לראות בן אדם קם ועושה משהו שהוא ההפך מהטבע שלו (מהאינססטינק שהגוף רגיל לו), זה כל כך מדהים. אין לך מושג כמה שמחתי לקרוא שאתה חוזר לפה, לפחות לעתה. באמת חשבתי שאתה פורש, כי אני מכיר את עצמי ואני יודע איך אני מרגיש אחרי נפילה. איך אני מתבייש בעצמי ואיך אני כועס על עצמי ואיך אני ישר בורח למשהו אחר או איך אני נותן לעצמי רציונליזציה למעשים שלי רק כדי להבין ברטרטספקטיבה שזה שבאמת נפלתי.
בשבילי אתמול היה יום כבד מנשוא, אחרי העבודה הלכתי לחברים שלי וחזרתי הביתה מאוד מאוד חרמן ו"מעושן חלקית" מאיזה צינגלה ויין. בדרך כלל במקומות האלה, אני מכיר את ההתנהגות שלי. כבר אלף פעם יצאת ימהבית של אותם חברים באותו מצב ותמיד התחלתי לחשוב "אוקי, אז מה אני יעשה עכשיו בבית??", ואז מתגנבת לה המחשבה "המממ....אולי איזה סשן קטן מול המחשב....כן למה לא...בוא נלך לאתר הזה והזה" וכולי מרגיש תאווה. אח"כ תו"כ התנעת המכונית, אני אומר לעצמי "אבל לא בא על זה, הרי הבטחתי להפסיק", ברגעים כאלו כל הסיבות הכי טובות לא לעשות את התאווה מגיעות, כל השיעורים שלמדתי על עצמי נשמעים לי בראש, כל התובנות מהטיפול הפסיכולוגי שלי...אני שומע את כל הסיבות הטובות לא לא ללכת לכיווון של התאווה. או אז....או אז אני שומע קול נוסף בראש "טוב אז.....תחליט שתגיע הביתה". וזה הנפילה כבר שם, עוד לפני שהגעתי הביתה. כי אני יודע תכלס שזה מה שאני הולך לעשות...אני יודע שההחלטה שלי "להחליט בבית" כבר גמורה ומוחלטת. כי ברגע שאני מגיע הביתה....אני נופל. ותוך כדי הנפילה כל כך כייף לי...אני נכנס לאתר הכי סוטה שאפשר או מדבר עם משיהו על סטיות מיניות ומרגיש כל כך "חי". ממש נוסטלגיה....ולא אגזים אם אומר שמדובר בחוויה רוחנית ממש. אח"כ שאני גומר אני בדר"כ כל כך כועס על עצמי שאני משתיק את הכעס הזה....פשוט סוגר את כל החלונות את כל התריסים והולך לישון "כאילו שום דבר לא קרה" או שומע את עצמי מבטיח לעצמי "די! זהו הגזמת! זה היה ממש סוטה ומלוכלך! די הגעתי לרוויה! לעולם לא עוד!" ובתוך הראש אני שומע קול שאומר "זו לא הפעם אחרונה"!!!!!
כל זה קרה מאות ואלפי פעמים בחיים שלי. את המסלול הזה מבית החברים שלי לבית שלי עשיתי מיליון פעם וכל פעם זה נגמר בעוד סשן כזה. אתמול זה לא קרה!!! אתמול זה לא קרה!!!אתמול זה לא קרה!!!אתמול זה לא קרה!!!אתמול זה לא קרה!!!אתמול זה לא קרה!!!אתמול זה לא קרה!!!אתמול זה לא קרה!!!אתמול זה לא קרה!!!
למה זה לא קרה? - כי אני ממש ממוקד עכשיו שאת זה אני רוצה. אני ממש רוצה לנסות שוב פעם (גם אם אפול לא אאכפת לי) לעשות עם עצמי חסד ולהיות נקי כמה שאני יכול. לא אכפת לי הסבל שלי כרגע, אני ממש רוצה לנסות לחיות אחרת. לא מגיע לי לנסות לפחות לחיות בצורה אחרת פעם אחת בחיים? אני רוצה לעשות את זה אם לא למעם העתיד שלי, אז אפילו "בשביל הקטע", אני רוצה לנסות לחיות בצורה אחרת. וכמה שאחזיק מעמד אחזיק. מה שיהיה יהיה.
וכשאני שוכב במיטה וחושב לעצמי על זה שהיום אני מתכוון להישאר עוד יום אחד נקיף אז באות המחשבות הכי רעות. אני מתחיל להרגיש כל כך אפס, כל כך מפגר, כל כך מגעיל. אני אומר לעצמי "בואנה אתה מפגר!!! איך לא הפסקת כל השנים האלו? עלמה אתה מדבר על לאונן ולצ'וטט על שטויות וירטואליות? על זה ביזבזת כל כך הרבה שנים? בגלל זה הכל התפרק לך חיים? בשביל השטויות הללו" וזה נקודה מאוד קשה. אבל ברוך השם(!!!), למדתי לטפל בעצמי בנקודה הקשה הזו. ברגע שאני שמע את עצמי מצליף בעצמי אני מבין מיד ש"משהו פה לא בסדר", זו האינדיקציה שלי ש"אם אתה ממשיך בהצלפה...הסוף יהיה לא טוב". "זו הנורה האדומה שלי". ואז אני לומד להגיד לעצמי:
"כל הכבוד שאתה מדבר אל עצמך"
"כל הכבוד שהיית בפורום הזה כל היום"
"כל הכבוד שלא נפלת בשעות האחרונות"
"כל הכבוד שאתה כבר במיטה".
אני מחמיא לעצמי, כי אני אוהב את עצמי, ואני יודע שרק אם אני יהיה טוב לעצמי יש סיכוי שאני אתמיד. לא תמיד זה מצליח.לפעמים גם זה לא עושר. אבל בינתיים זה עבד. והיום כבר יום חמישי בבוקר ואני עוד יום נקי (ודורון יאלץ לתת לי מדליה ביום שני, למרות שאסור לי לחשוב על יותר מהיום!!!).
ודע לך גוני שהמכתב שכבת ממש חיזק אותי, זה שנפלת וחזרת נתן לי כוח להמשיך.
אבל לא רק אתה....!!!!
שהתחלתי לכתוב את המכתב הארוך הזה (מישהו שורד??), ראיתי שמישהו מהפורום שלך לי את הנייד שלו. ואמרתי לעצמי יאללה מה אכפת לי ש 00:00 בלילה אני מתקשר.
וואו איזו שיחה זו הייתה!!! הלוואי והייתי יכול לספר לכם על האיש המדהים שדיבר איתי. וואוו. אין דברים כאלה. אין דברים כאלה. דיברנו במשך שעתיים וחצי והוא כל כך עזר לי להבין את התוכנית ואת מה שקורה. אחת השיחות הטובות שעיו לי בעולם!!!
חשוב לי להבהיר כי גם היה לי ממש קשה גם לדבר איתו. מבחינתי אני מכיר מאד את העולם של שיחות אנונימיות עם אנשים באמצע הלילה. זה תמיד עם בנים כמובן וזה תמיד חלק מהתאווה (פוןסקס בשפת העם). בשבילי זה כמובן יצר בעיה, ונגרם לי מתח בגוף שהתחלנו לדבר (אתם מבינים את הקשיים העצומים שיש להומואים כמוני בתוכנית הזו???). אבל וואלה התגברתי והצלחתי להקשיב לו ולהקשיב לעצמי. ופשוט הייתי כנה איתו ואמרתי לו הכל והוא סיפר לי הכל. קשה היה לו לקבל ממני מחמאות אתמול בטלפון אבל תשמעו יש פה בינינו אדם מדהים. הוא וגוני וכל האנשים הללו בפורום הזה, יעקב ויוסף ואסיר תודה ודורון והקשבה וכל אלו שאני שוכח וכל אלו שאני מבלבל כבר מי הם ומה הם.
תמיד היו לי "אחים לסטייה" מעולם לא היו לי אחים למאבק הפנימי שלי.
תעצמו עיניים רגע.
תדמיינו שאתם מקבלים חיבוק חזק חזק.
בינתיים עוד יום נקי בשבילי - רק להיום אינשאללה בעזרת השם אומממממממממ
חזקחזק
