שורף לי הלב. מאוד.
ומחה ה' דמעה מעל כל פנים...

למה חבר? למה הוא שורף? שתף אותי/אותנו...

קבל עידוד, בחינם:
אתמול נפלתי והייתי בדיכאון של החיים. עצבות כמו שלא הייתה לי עד היום. ובצדק, אני חושב.
אבל... קראתי פוסט שלך שתיארת איך בדרך חזרה שמעת את "ואפילו בהסתרה" והתחברת מאד, אז החלטתי שגם אני אנסה....

כמה בכיתי... מתבייש אפילו לתאר...
לסיום נתתי לך את ה"תודה לך" הכי גדול שלי עד היום... וגם זה בצדק.

יש בך המון רגש, זה ניכר מהכתיבה שלך, אני מאד מתחבר לזה. לדעתי רגש הוא בעיקר חסם (רוב הזמן) שמונע ממנו לפעול בהגיון כשצריך, אבל הוא מביא אותנו לעומקים שאנשים קרים ומנותקים לא יגיעו לשם לעולם...

בקיצור, תודה לך! מאד עזרת לי!!

ער, בשעה כזאת.
לא רגיל כבר לזה.
מסיים 23 יום נקיים ומפוכחים, אסיר תודה.
נרדמתי בערב ובזכות זה הייתי ערני לעזור לאשתי בלימודים כמעט עד עכשיו. אסיר תודה על שלווה וסובלנות.
דברים מתקדמים בחיים שלי, ולטובה. בלי התוכנית הזאת זה כנראה לא היה קורה.
אתמול הייתי אצל המטפלת הזוגית והיא ניסתה להיכנס איתי לחוויה שמחבקים אותי ועוטפים אותי, דרך דמיון מודרך.
הייתי צריך לדמיין מישהו שמערסל אותי, מחבק אותי, מכיל אותי כמו שאני וכו'. ניסיתי לדמיין מישהו כזה, לחבר לו פנים, לא הצלחתי. כולם היו מוגבלים במשהו.
היחיד שהצלחתי לדמיין אותו ככה זה היה אלוקים. וזה גם מה שאמרתי לה. אסירות תודה על הקשר שלי עם אלוקים. גם היא התפלאה על זה, היא אמרה לי שבדרך כלל אנשים מהמגזר שלי רואים את אלוקים ככועס ומעניש, ולא כאבא מחבק וחומל. לא מובן מאליו בכלל.
זהו, נראה לי שאלך לישון. יש מחר יום עבודה.
מתפלל ללילה רגוע ובוקר רגוע.
אוהב אתכם וגם צריך...
לילה טוב.

אסיר תודה, נקי 30 יום. כל כך לא מובן מאליו, בצורה מפוכחת.
חווה הרבה דברים טובים. לראשונה אני מרגיש שאני באמת מטפל בעצמי, מכל הכיוונים והפינות, זה עושה לי הרבה טוב.
מתפלל להשאר עוד יום אחד נקי ומחובר, לאלוקים ולעצמי.

לא ברור לי אם אני נקי 35 או 36 יום, לי משום מה זכור 35 ואילו המערכת פה טוענת ש36. מוזר.
בכל אופן בין כך ובין כך אני אסיר תודה לאלוקים על חויות מדהימות שאני עובר.
תודה רבה.

אני חושב שהמערכת בודקת גם שעות (ולא מתחילה ב12 בלילה, למשל) אולי בגלל זה

עמוס מאוד בימים האחרונים, באסירות תודה. כך שאני כמעט לט מצליח לכתוב או לקרוא פה.
אני אסיר תודה על 50 יום של נקיות ובעיקר מפוכחות והתקדמות בחיים.
אסיר תודה על התפתחות יומיומית בכל תחומי חיי.
עם כל זה, לחוץ מאוד כלכלית, ובענייני עבודה,
מתפלל להשאר מחובר היום.

בס"ד

ילד של עבר

ילד שלי
של עכשיו
אוהב אני אותך,
אהבה ללא גבול,
וגם אם הלב קצת אכול, אכול,
בוא, תן לי חיבוק.
כך, כמו שאתה,
לא כאילו, בדיוק,
עם החיוך הביישן
והדוק שחקוק.

 ילד שבּי,
שהייתי,
מה יש לי מלבדך,
דמיון של משהו חלול,
וגם אם נושרת דמעה, דמעה,
תאסוף, אל תנגב,
דווקא כך אני אוהב,
אני מבטיח, אני כאן אתך... 

ילד שלי של עבר,
ילד מושלם ומוכשר,
אם רק אותך יכולתי לעטוף,
ילד שלי של הווה,
ילד שכאן מתהווה,
כולי כאן שלך, רק תחטוף. 
---
ילד שבּי
בדמיון
שמדליק בי פזמון,
ומכווץ לי גם קצת את הלב,
וגם כשזולגים רגשות, רגשות,
בוא אלי, אל תתבודד,
כך, כמו שאתה,
לא כאילו, בדיוק,
עם הלכלוך בחולצה
והמבט הזקוק.

 ילד שלי
של היום
שמגשים לי חלום,
ומביט בי בתום,
ומרפא לי פינות חשוכות, חשוכות,
תתרפק, אל תרפה,
תאמין ותבכה,
אני מבטיח, אני ואתה.... 

ילד שלי של עבר,
ילד מושלם ומוכשר,
אם רק אותך יכולתי לעטוף,
ילד שלי של הווה,
ילד שכאן מתהווה,
שנינו יחדיו עד אין סוף...   

חזקקקק.

חסר אונים מול האובססיה שלי למצוא את הכותב... ואולי איזה פזמון לזה....

אם אתה כתבת את זה לבד.... רק תגיד... מגיע לך נשיקה ממני.

בכל מקרה ריגשת אותי. אני עדיין מרגיש אותך.. ומרגיש קרוב אליך מאוד למרות שלא דיברנו המון זמן... (ואפי אין לי כבר את המספר מרוב שהתייאשתי להמתין לתא קולי, שלא לדבר על זה שלא שמת לפחות איזה מנגינה בהמתנה )

ילד של אבא.... אוהב אותך.

גילוי נאות 
(אני כתבתי את זה)
חוץ מזה שבדרך כלל אני זמין.
תנסה.

אתה כישרון עצום.
נגעת בי.

וואו, מדהים!
מזדהה עם כל מילה!

הי שלום.
שנייים שלא כתבתי בשרשור הזה, לא כל כך בגלל ששכחתי ממנו, יותר בגלל הפחד מזיהוי.
אני עדיין מפחד, אבל כבר שורף לי לשתף קצת.
אז ככה. באסירות תודה רק להיום נקי 35 יום. נמצא בדרך מאוד טובה ומאוזנת. עומס גדול בעבודה שגורם לי גם פחות להיות כאן. יש לי גם קפיצים וקושי לשבת ולקרוא או לכתוב פוסטים ותגובות.

הייתי לאחרונה אצל פסיכיאטר והוא אבחן אצלי בעיות קשב וריכוז ברמה בינונית +. הוא טען שבשבילי האוננות והתאווה היא תחליף לריטאלין, ולכן אני חייב תאווה. הוא אמר שיש תחליפים אחרים שמשחררים דופמין, (ריטאלין אני לא יכול לקחת כרגע, בגלל שאני לוקח כדור אחר שנוגד את זה), כל דבר בעצם שגורם לי ריגוש משחרר לי דופאמין, אולי לא ברמה של התאווה, אבל בכל אופן יכול לעזור לי קצת לצאת מהחור השחור. הבעיה היא שחוץ מבעיית קשב וריכוז אני גם אובבסיבי, ולכן כל דבר שיוצר אצלי ריגוש ישר יוצר אצלי אשמה. אם אני קורא ספר אני באשמה שאני לא עובד בנתיים, ואם אני עובד, אני באשמה שאני לא לומד, וכן על זה הדרך. (אני אישית לוקח כדורים נגד האובססיה, אבל ברור לי כשמש שבלי התוכנית ההשפעה שלהם היתה אפסית)..

השיחה איתו מאוד עזרה לי להבין את גלגל ההתמכרות שלי מבחינה טכנית. דבר שעשה לי סדר בראש.
בקשר למחלה הנפשית והרוחנית אני נמצא אצל כמה מטפלים (חלקם בשיטת הצעדים וחלקם בשיטות פסיכולוגיות שונות) שאצלם אני עושה המון עבודה פנימית שמקדמת אותי.

למדתי למשל, שאני מופעל ע"י אמונות שליליות שרכשתי לעצמי במשך החיים (לאו דווקא באשמתי). למשל, האמונה שאסור לי להצליח, או שאני לא מסוגל להצליח. האמונה שאני לא ראוי ולא טוב ביחס לאחרים. האמונה שאם אני יתן מעצמי זה בהכרח יקח את כל כולי, ועוד.
אני לומד שיש סיבה שבשלה אני מחזיק באמונות השליליות שלי ולא מוכן לוותר עליהן. למשל האמונה שאסור לי להצליח מגנה עלי מתוצאות ההצלחה, למשל אחריות רבה, לחץ, ויתור על שעות שינה, כנות, אכזבות, פחדים ועוד. הרבה יותר קל לי להגיד שאני פשוט לא יכול וזהו. במיוחד שאני מאין בזה מאוד, ובמיוחד שכנראה שגדלתי במקום שעזר לאמונה הזאת לנבוט.

אחת מהאמונות השליליות שלי היא, שאני לא יוכל אף פעם להחלים בגלל שאני לא מסוגל לסבול את הכאב של הקריז. אני לומד לאט לאט שזה שקר שאני משקר על עצמי, והרווח המיידי הוא שכשיש לי קריז אין לי עניין להתמודד איתו, כי הרי במילא אני לא יצליח. היום אני לומד שכן, אני מסוגל לעבור קריז, לסבול, לצרוח, לבכות, ולא להשתמש. כמובן שאני צריך במקום זה למצוא את האלוקים של צעד שלוש, כדי שאני יוכל להוציא עליו את כל הזעם והכאב כשיש לי קריז, אבל בגדול זה אפשרי.

כזה מורכב, וכתוב בשורה אחת בצעד 6, "היינו נכונים לחלוטין שאלוקים ישחרר אותנו מפגמים אלה באופיינו"
היינו- אני ואלוקים (לי אין סיכוי לבד)
נכונים לחלוטין- מה זאת אומרת לחלוטין, מה הבעיה להיות נכון? מה זה דורש ממני?.. אז זהו, שזה דורש ממני ויתור על האמונות שהשליליות שלי, ויתור על התנהלות מהפחדים שלי, ויתור על הזכות לשמור טינה, ויתור על הזכות להתאוות ועוד.
שאלוקים ישחרר אותנו מפגמים אלה באופיינו- אני לא מתפלל שאלוקים ייקח לי את הפחד, כי אז אני יקפוץ לאש. אני לא מתפלל שאלוקים ייקח לי את הבושה, כי אז אני יסתובב ערום ברחוב. אני רק מבקש שאלוקים ייקח ממני את המקצוע שהלבשתי על התכונה. למשל פחד= תכונה פחדנות= מקצוע. זאת אומרת שאני נכון לחיות עם פחד, אבל לוותר על פחדנות. כלומר שאם מחר אני רועד לדבר עם הבוס על העלאה במשכורת בגלל הפחדנות שלי, אני ילך ויעשה את זה. (והפלא, שבסוף זה מתגלה כלא כזה מפחיד, ועם הזמן אני נפרד באופן טבעי מהפגם של הפחדנות).
אני חייב להכניס הרבה אלוקים לחיים שלי, בשביל להיפרד מהתלות ממה שאנשים חושבים עלי. ואני רועד, אוהו רועד. אבל זה המקום שלי עכשיו, ואני נחוש שם. מתפלל רק להיום להמשיך בדרך.
תודה שקראתם.

חסר אונים כתב on 20 יוני 2016 18:00:

תודה על הדברים. גורם לי לחשוב