העצה שלי היא פשוט לכרוע על הברכיים ולצרוח לאבא שבשמים שיתן לי את ההרגשים שכהו, שיחזיר לי את השפיות. שיגום לי שבכלל יהיה איכפת לי מהצב שלי.
גם זה סוג של חוסר אונים.
אני יביא לך פוסט שכתבתי בימים הראשונים שהייתי בפורום, מידי פעם כשהתחושות שאתה מדבר עליהן עולות אצלי אני קורא אותו שוב, אולי זה יעזור גם לך.
הנה:
אחים שלי יקרים
יש איזו שיטה שפועלת עלי טוב מאוד רציתי לשתף אותכם אולי זה יעזור פה גם למישהו.
כמובן שהשיטה הזאת מועילה רק בשביל להפעיל את המנוע שקפא בשלג, אבל בשביל להסיע את המכונית חייבים לעשות את השיטות שמציע הפורום הזה.
אני יספר לכם איך זה היה אצלי ותעשו עם זה מה בא לכם.
הייתי בחור ישיבה באותה התקופה (כיום אני נשוי), חודש אלול. ימי הרחמים והסליחות.
בכללי אף פעם לא הייתי צדיק יותר מידי, ותמיד יש לי איזה שהוא חור קטן בלב, איזו שהיא הרגשה שאומרת "אתה אבוד. לא מעניין אותך כלום אין לך שום רגשות ליהדות. לא מעניין אותך מה בורא עולם חושב עליך. לא מעניין אותך שבורא עולם בוכה מהדברים שאתה עושה". המשפטים האלה תמיד קיימים בתת מודע שלי...
אבל אני כמו שאני בדרך כלל לא מתייחס למשפטים כאלה... "תורת ההתעלמות".
קיצור אני עומד שבוע לפני ראש השנה, כל החברים ירדו לומר סליחות "במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה", ואילו אני יושב בחדר וגולש בפלאפון באתרי פורנו, אני מתאר לעצמי שאתם מכירים את התחושה הנוראה שהיתה לי באותו הזמן. אבל פשוט לא הייתי מסוגל לקום וללכת לומר סליחות. הייתי שבוי לגמרי. מעשית ומחשבתית.
אבל "כשאין יותר לאן לרדת כנראה שמתחילים לעלות", ופתאום הרגשתי פיצוץ.
דייייייייי!!! אי אפשר ככה.
איך אפשר להמשיך ככה, עוד שבוע ראש השנה ואני ככה יושב וגולש באתרי פורנו וכו'
אבל לא ידעתי מה לעשות
פשוט לא ידעתי.
ואז נצנץ בי רעיון.
לקחתי דף ועט. נעלתי חזק את הדלת של החדר. והתיישבתי לכתוב.
אני לא יחזור עכשיו על כל מה שכתבתי דבר ראשון כי זה היה לפני 4 שנים בערך ואני לא זוכר. דבר שני כי זה מסתכם בערך ב4 עמודים צפופים.
אבל העיקרון היה כזה:
אבא אבא אבא, אבי שבשמיים שאוהב אותי כל כך, אני רוצה לספר לך קצת מה עובר עלי ובבקשה ממך תעזור לי.
ואז ישבתי ופירטתי את החטאים שלי, והשתדלתי לפרט כל חטא שאני זוכר לפחות מהשנים האחרונות.. כתבתי וכתבתי.
ואז כשסיימתי לכתוב את החטאים, (ואפשר לומר שהדף כבר היה רטוב מאוד) ישבתי וכתבתי כזה דבר.
"אבאלה שלי תדע לך שזה בכלל לא מעניין אותי שעשיתי את כל החטאים האלה, ואני בכלל לא מעוניין לשוב אליך, אבל אבא זה מה שמשגע אותי, לללמממההה למה זה לא מפריע לי למה אני כזה קרש שאני לא רוצה בכלל להתקרב אליך. איך זה שאיבדתי את כל הרגש היהודי... וכו' והדמעות זרמו כמים.
אני פשוט דיברתי איתו על החידלון שלי ועל האפסיות שלי. שידע שזה שאני לא חוזר אליו זה כי אני כזה אפס שלא רק שאני לא עושה למענו, אלא שאפילו רצון אין לי.. זה שבר אותי נורא. אבל זה גם בנה אותי נורא. מאז אני פשוט יודע על מה אני צריך להתפלל. תמיד כשהייתי מתפלל אליו "אבא תעזור לי לחזור בתשובה" הרגשתי שקרן. אבל עכשיו כשהתחלתי להתפלל אליו "אבא תתן לי "רצון" לחזור בתשובה" עכשיו כבר יכלתי להתרפק עליו כמה שאני רוצה. להתחנן אליו, לבקש ממנו.
אחר כך בתוך כל הבכי הזה לקחתי את הפלאפון שלי וניפצתי אותו לרסיסים.
לקחתי רסיס אחד והכנסתי אותו לתוך ניילונית ביחד עם המכתב לאבא ושמתי אותם במקום מוגן. ואת שאר הרסיסים זרקתי לפח. זה עזר בכמה פעמים שרציתי לקנות שוב פלאפון לא כשר שאמרתי לעצמי "חבל, הרי גורלו בסופו של דבר יהיה כגורל ההוא שבניילונית אז חבל להשקיע".
אחרי המכתב הזה הייתי נקי בערך ארבעה חודשים בלי שום צורך בחיזוקים מהצד. תנסו לתאר לעצמכם איזה ראש השנה עבר עלי.
על דבר אחד אני מצטער. שאז לא הכרתי את "שמור עיניך". כי שוב עם כל הבכי וההבנות בגלל שלא לקחתי מכל הסיפור הזה משהו מכונן, איזו שהיא קבלה שתחזיק אותי בהמשך הדרך, לכן זה החזיק רק ארבעה חודשים.
דרך אגב לפני כניסתי לחופה ישבתי וקראתי את המכתב הזה שוב...
אפשר לומר שהמצב שלי אז די תאם את זמן כתיבת המכתב, וכשקראתי שוב את המכתב פשוט בכיתי שוב כמו ילד קטן מהעוצמה של נכונות הדברים...
ברוב תמימותי זרקתי אזז את המכתב לפח. חשבתי שאחרי החתונה אני לא אזדקק לו. הייתי תמים.
אבל עכשיו אני מבטיח.
אני פה ואני ישאר פה עד שאני יהיה נקי.
ומי שיכול לעזור לי אני יודה לו מאוד
אח שלכם
עד כאן.
והיום אני למדתי שאבא שבשמים אוהב אותי, ולאט לאט הוא גם מביא אותי לתחושות של האיכפתיות, לפי הקצב שלי.
אבא אני אוהב אותך מאוד
יעקב
