לחילונים שבינינו
אם יש חיה כזאת עדין פה
פעם ראשונה שאני קורא
כתבה כזאת בווינט
בלי חוטא ובלי חולה -רק מכור
התמכרתי לפורנו בגיל 13. אני עדיין מכור
עם החברה הראשונה שלי, אותה אהבתי מאד ואיתה עשיתי דרך ארוכה לאורך התיכון, היה קצת קשה לשכב בהתחלה. השתדלתי להיות רגיש וסבלני כפי שחונכתי, אבל בשלב מסוים הפסקתי לראות אותה והתחלתי לראות רק את עצמי, כי הפורנו לימד אותי שמין מושתת על הסיפוק שלי ורק שלי, ולא סביב הסיפוק וההנאה המשותפת של שנינו
עודד בן דור
15/09/2013 14:36
שלום, קוראים לי עודד ואני מכור לפורנו. התחלתי לראות פורנו כשהייתי בן 13. בדומה לעישון אצל בני נוער, לא היה שום דבר חריג בזה שצפיתי בפורנו בגיל כל כך צעיר. זה היה דבר נפוץ והסביבה סיפקה לי אין ספור אישורים לכך שמבחינתה, זה נורמלי לחלוטין. זה התחיל מחבר שהתחיל פתאום לדבר על זה, בטח שמע על זה מחבר אחר או אולי מאחיו הגדול, או מאיזו סדרה או סרט שראה בטלוויזיה.
תשאלו איך קורה שנערים בגיל בר מצווה מתחילים לראות פורנו? אני מניח שבגיל שבו היצר המיני מתעורר בצורה חדה, הנער נחשף וער יותר ויותר לתרבות המינית סביבו. התרבות הזו מציגה את האישה כאובייקט מיני - מכשיר שעיקר תכליתו היא לספק אותנו, הגברים, או לקשט אותנו ולהדר את גבריותנו. הגבריות, שאמורה להבטיח לנער הצעיר את מקומו בעולם הגברים החזקים, נמדדת בתרבות זו לפי כמה בנות הוא מצליח לזיין, כמה כיבושים יש לו, אילו יפהפיות הוא ענד כמו תכשיטים ולו לרגע קט.
הכלי העיקרי של התרבות של ימינו הוא כמובן התקשורת, שמפיצה אייקונים וקודים מיניים שמגיעים אל כל ילד, נער או גבר בעולם המערבי היישר לסלון או למחשב.
בין השתיים קיימים יחסים סימביוטיים, שכן כשם שהתקשורת משרתת את התרבות בהפצת הרעיונות המיניים המנצלים נשים, כך הפיכת המין לסחורה אותה ניתן לצרוך - משרתת את התקשורת בהעלאת הרייטינג, שיווק ולכידת הצופים לעוד התמכרות אחת קטנה. מה שאני בעצם מנסה לומר זה שהסיפור שלי הוא לא מקרה חריג או קיצוני - זה הסיפור של נער ממוצע בן זמננו.
משהו רקוב בממלכת יו פורן
אז כמו שהתחלתי לומר, התחלתי לראות פורנו כשהייתי בן 13, וכבר עשר שנים שאני צופה בפורנו על דרך קבע ובתדירות משתנה. אני בא מבית מאד פמיניסטי. גדלתי עם אמא דומיננטית שהיא מטפלת זוגית וסקסולוגית ויש לי שתי אחיות גדולות.
פעם אחת, בכיתה ח' או ט', אחותי מצאה על המחשב שלה את אוסף הסרטים הכחולים שלי - והדאגה העיקרית שלה הייתה שלל הוירוסים שהורדתי למחשב שלה. עם זאת, היא כן דאגה להעיר משהו על זה שפורנו "מעוות את התפיסה של גברים כלפי נשים".
לבסוף היא מחקה את כל הסרטים, ואני מיד עמלתי בליצור לעצמי אוסף חדש, אותו השתדלתי להחביא יותר טוב מאת הקודם, למרות שידעתי שהיא צודקת - כי בבית הייתי רגיל לראות נשים חזקות ויותר מזה, נשים שמגדלות אותי, שהן המדריכות שלי בחיים, והנה פתאום נתקלתי בעשרות ומאות נשים שהיו לא יותר משפחות מין ושכל מטרתן הייתה לשרת אותי, הגבר או הצרכן.
הבנתי שמשהו מסריח, אבל המשכתי. למה המשכתי? כי הייתי נער סקרן וחרמן, כי היה בסרטים האלו משהו שלא יכולתי להתנתק ממנו - הזמינות של הגירוי המיני ושל הסיפוק, שפע המוצרים האנושיים שהוצעו לי כמו צעצועים בחנות לילדים. אבל יותר מכל דבר אחר, היתה זו ללא ספק תחושת העליונות הגברית הפראית, חסרת הדאגות והכוחנית. היא סיפקה לי תחושה שקרית של כוח שמגיע מהשליטה באישה שתשרת אותי.
כשם שהתמכרות לעישון הפכה מקובלת בגילאים צעירים, כך גם התמכרות לפורנו (shutterstock)
הפכתי אלים ואנוכי במיטה
ככל שהתבגרתי וצברתי ניסיון מיני (הרצון שלי כנער להתנסות מינית היה ברובו טבעי ובריא, חלק מתהליך של התפתחות והיכרות עם עצמי), יכולתי להבחין לאן הפורנו חלחל - דימויים שהוא יצר אצלי על בנות, איזשהו יחס למין שהוא עיצב אצלי. זה לא שהפכתי לקוף מיוחם שלא רואה שיש מולו בן אדם נוסף כשהוא נכנס למיטה, אבל זה כן הפך אותי להרבה יותר אנוכי, הרבה יותר תקיף וכוחני (לפחות מבחינת האופן בו קיימתי יחסים).
עם החברה הראשונה שלי, אותה אהבתי מאד ואיתה עשיתי דרך ארוכה לאורך התיכון, היה קצת קשה לשכב בהתחלה. כאב לה והיא מאד חששה. השתדלתי להיות רגיש וסבלני כפי שחונכתי, אבל בשלב מסוים הפסקתי לראות אותה והתחלתי לראות רק את עצמי, כי הפורנו לימד אותי שמין מושתת על הסיפוק שלי ורק שלי, ולא סביב הסיפוק וההנאה המשותפת של שנינו.
וכשזה קרה, התחלתי ללחוץ עליה לשכב גם כשהיא לא רצתה, וכשהיא הייתה בוכה בסוף כי כאב לה או שרף לה, הרגשתי אשמה מהולה בכעס. לא הבנתי למה היא חייבת להרוס ולמה היא לא יכולה פשוט ליהנות ודי. בד לבד עם הזוגיות הזאת, העיסוק שלי בפורנו רק הלך וגבר - היו תקופות שהייתי מעביר ימים שלמים בלחפש ולהוריד סרטים, או שהייתי מביא ביד 8-9 פעמים ביום, דוחה בשביל זה ארוחות, מטלות, יציאות עם חברים, לעיתים לא הייתי יוצא כלל מהחדר.
ההתמכרות הפכה למין רוטינה כזאת: להתיישב מול המחשב, לשים אוזניות, להוריד מכנסיים, להפעיל את הסרט ולהתחיל לשפשף. כמו על אוטומט. איך שהייתי קם בבוקר, איך שחזרתי מביה"ס, לפני ואחרי כל ארוחה, וכל רגע שהיה לי משעמם, היה מיד מנוצל לטובת מטרה זו. רוב הזמן כבר בכלל לא הייתי חרמן, ולעיתים האוננות הפכה כואבת ובלתי נעימה בעליל.
ויותר מזה, זה הפך את האקט המיני לדבר לא חווייתי, לתהליך צרכני בלבד שלא מעורבים בו רגשות או תשוקות או יצרים, שהוא אפילו קצת מדכא. תחושת הריקנות אחרי כל גמירה הפכה להיות עצומה. אין לי סקרים שאומרים לי כמה גברים יזדהו עם מה שעכשיו תיארתי, אבל אני מאמין שמדובר בתופעה נפוצה מאד.
המצב הזה חרה לי, הוא לא הסתדר לי עם החינוך שקיבלתי בבית, גם לא עם הדברים שהיינו מדברים עליהם בפעולות של תנועת הנוער בה הייתי חניך. אבל לא חשוב כמה ביקורתי נהייתי כלפי זה, לא הצלחתי לגרום לעצמי להפסיק. ניסיתי להוריד קצת במינון וזה לא ממש הלך. כשיצאתי לשנת שירות התחלתי לצרוך פורנו רק כשהייתי חוזר הביתה, ולאורך השירות הצבאי כל יציאה הביתה הייתה רוויה בזה. בארבע השנים ההן נאבקתי לשלוט בזה, לרוב לא בהצלחה יתרה. אז איך בסופו של דבר החלטתי להיגמל?
יש מוצא?
הכל התחיל בשיחה שהייתה לי עם בת הגרעין שלי, לפני בערך שנתיים. איכשהו הגענו לדבר על הנושא, והיא הייתה המומה כשאמרתי לה שרוב אם לא כל הגברים עושים את זה. היא לקחה את זה אישית - אני גבר והיא אישה ובתעשיית הפורנו יחסי הכוחות הללו ברורים. הבנתי אז, יותר מאי פעם, שהמעשה שאני עושה הוא לא ביני לבין עצמי או ביני לבין המחשב, הוא ביני לבינה, או ביני ובין כל אישה אחרת בחיי.
אולי מתוך צורך להתגונן ואולי כדי להשקיט את נקיפות המצפון, אמרתי לה בפעם הראשונה את המשפט שצופן בחובו את חומרת ההתמכרות: "אני לא מאמין שאני מסוגל להפסיק". השיחה נעצרה שם, ובאמת לא הפסקתי. אבל רגשות האשם שליוו אותי בכל פעם שצפיתי בפורנו אחר כך היו גדולים וחזקים יותר. לאט-לאט גם התגנבה לראשי המחשבה שאולי בכל זאת יש מוצא.
בסופו של דבר, בכלל לא יזמתי את ניסיון הגמילה. סמינר שעבדתי עליו במסגרת עבודתי כמדריך נוער זימן לי בערך שבועיים של עבודה אינטנסיבית בהם פשוט לא היה לי זמן או כוח או חשק לזה. רק אחרי הסמינר, כשפתאום הבנתי מה קרה, החלטתי לרכב על הגל ולהיגמל לגמרי מפורנוגרפיה. מאז עברו תשעה חודשים.
כשפורנוגרפיה זמינה בלחיצת כפתור, פלא שילדים מתמכרים אליה? (צילום: shutterstock)
הוכחה נוספת לכך שמדובר בהתמכרות היא שתשעת החודשים האחרונים היו מאבק מתמיד, והוא נמשך עד היום. בהתחלה זה לא היה כל כך קשה, אבל אחרי חודש התחלתי פתאום להרגיש בחסרונו של ההרגל. זה בעייתי, במיוחד כשהתקשורת סביבך מלאה בדברים חצי-פורנוגרפיים: סרטים, סדרות, פרסומות ומודעות. סקס מוכר ולכן הוא בכל מקום, בצורת מוצר שמחכה שרק יקנו אותו.
כמו כן, האפשרות להיכנס לאינטרנט ולהוריד סרט פורנו מאיזה אתר כל הזמן זמינה, והצורך מתחזק במיוחד כשאני חווה רגשות של כעס, תסכול, שעמום או בדידות - חלק מההתניה הרגשית שההתמכרות יצרה בי במהלך השנים.
עד לא מזמן הייתי בקשר זוגי ארוך ומשמעותי, וכשהוא הסתיים הצורך אף התחזק עוד יותר. זה קורה גם כשאני מחזר אחרי בחורה והיא דוחה אותי. או אז הצורך מופיע במלוא עוצמתו, כצורך להיות שוב למעלה, להיות שוב השולט.
הזכות להישאר נקי
לא פעם הרגשתי שאני על סף שבירה, אבל הבעיה האמיתית היא דווקא לא זה. בכל אותן השנים שבהן צפיתי בפורנו, האוננות והצפייה בפורנו נהיו כמעט אותו האקט עבורי, והנה, בפעם הראשונה מזה שנים, הייתי צריך להביא את עצמי לידי גירוי ללא כל עזרים ויזואליים. אז מה עשיתי? בהתחלה עוד הייתי משחזר לעצמי בראש קטעים מסרטים שראיתי לאחרונה, אבל בעיקר פנטזתי.
אתם יודעים, הדברים הרגילים: בנות שמושכות אותי, דברים שמדליקים אותי ואבוי! מצאתי את עצמי מביים לעצמי סרט פורנו קטן בראש. אולי לא ממש סרט מההתחלה ועד הסוף (למי יש שעה להקדיש לזה באמצע היום), אבל סצנות פורנוגרפיות מובהקות, שהדבר הכי ניכר בהן היה המקום שלי לעומת המקום של הבחורה.
וזה הנזק האמיתי - הפורנוגרפיה הכתיבה לי מה מושך אותי, התפיסה המגדרית של תעשיית הפורנו הפכה להיות שלי. שאפתי להדמות לגברים החזקים, הנצלנים בסרטים, והצבתי את מושאי הפנטזיה שלי במקום שחקניות הפורנו המוכנות לעשות כל דבר למעני ולמען סיפוקי.
מה שאני בא לומר זה שתהליך הגמילה מפורנו רק מתחיל בהפסקת הצריכה של הסרטים, אבל הוא ממשיך גם בתיקון דפוסי החשיבה שלנו כלפי מין ונשים - וזו למעשה ההתמודדות הקשה והמרכזית ביותר בסיפור הזה.
אין שום דבר פסול בלחשוב בצורה מינית על נשים, בלפנטז עליהן ובלאונן. האתגר שלי הוא לעשות זאת אחרת - לנסות להתייחס לסקס כאל מפגש שוויוני בין שני אנשים ולחוות אותו ככזה. אני עוד בתחילת הדרך, אבל סביר להניח שכל חיי אהיה בחזקת המכור שמנסה להיגמל, זה שנאבק יום-יום על הזכות להישאר נקי.
