בטח!

אסירות ונתן היקרים וכל יתר החברים שעלו
היה כייף ומחלים לשמוע אותכם
לצערי הייתי חייב לנתק לפני הסוף
להתפנות לאישתי היקרה
שבזכותה ובגללה התחלתי את המסע הלא פשוט הזה
לילה טוב לכולם

היה בהחלט מחזק. יש עתיד.

אתה בטוח? לתומי חשבתי שמשהו חדש מתחיל :

גם וגם.
הם משתפים פעולה שני אלה, הדתי והחילוני

יום 16-17
סך הכל עבר עליי  די בקלות
לא יודע אםזה קשור לקבוצה הטלפונית של אתמול בערב
מה שכן אני מגלה
והרי שה אמור היה להיות ברור למכור כמוני
שסף הריגוש מהשיחות הללו נשחק  ונשחק מהר אפילו
אני זוכר אחרי השיחה  הראשונה שהשתתפתי לא ישנתי כל הלילה
מההתרגשות בפעם השניה עדיין היה מרגש אבל פחות
ובפעם הזאת שהיא פעם רביעית או חמישית
אני כבר אחריה
לא סימן טוב !!!!
כנראה כמו במחלה כך בהחלמה מכור צריך להרים את הסף
כל הזמן
אבל גם לסף ההחלמה יש רף
והאמת שהוא לא גבוה כל כך ( פגישות שבועיות  ? )
בקיצור - באלאגן

כמה מילים טובות
בא לי כבר כמה ימים להתפרק
היו לי 2 הזדמניות פלוס היום
שסיימתי מוקדם לעבוד האישה עם הילדים לא בבית
עד מאוחר
(אוי כמה שאהבתי את הימים האלה פעם )
אני בבית לבדי מוקף במולטימדיה
ובא לי מאוד מאוד
אבל אני מצליח לנהל איזה דיאלוג עם עצמי
שבסופו אני מחליט שלא -בחירה חופשית
אני יודע שבוא יבוא הפעם שלא אוכל להגיד לא
ויכול להיות שהוא קרוב הרבה יותר ממה שאני חושב
אבל עדיין זה לא מקלקל לי את ההנאה של להגיד לא היום

תהנה גבר, זו זכות גדולה להגיד לא לתפרקות 8)

אחשלי, מקסים. לפני 'שהקוף' מתיישב על הכתף תמיד אפשר לומר לא. המחלה שלנו גורמת לנו לחשוב שאנחנו לא יכולים או שאיננו רוצים לומר לא, כל הקטע של ההחלמה הוא לזהות אותו מגיע ולזוז ממנו... לפני. בדיוק כמו אותה השבת שהלכת ברגל להורים... זוכר? ואז הגיע יום שבו..

עוד יום. זהו. אוהב.

תודה אלון זה באמת מרגיש כמו זכות
אסירות היקר אני באמת חושב שיש אצלי התקדמות בזיהוי המצבים
וההתמודדות איתם בשבועות הראשונים של ההפסקה
מיומנות שרכשתי אך ורק פה 
אבל כל זה טוב לסופות הקטנות
ו אני תמיד נופל בצונאמי הגדול אז אין לי קוף על הכתף
כל הספארי ברמת גן מתנחל לי בראש
איך עוברים לעזאזל את ההתקפות  האלו שבהם יש לי סרטים בראש ששום דבר
לא מצליח להסיר לי אותם מהראש ולא שלא ניסיתי פעולות הפוכות ספורט
ואפילו האמן לי גם קראתיפעם  קצת בפניני הלכה
אבל שום דבר לא עוזר הדרך היחידה להפסיק עם מה שקוראלי בראש
זה להשתמש

אל תגיד הדרך היחידה...
יש עוד דרך, רק קשה למצוא אותה. קשה מאוד מאוד להחזיק מעמד עד שהצונאמי ידעך. אבל אין לו ברירה הוא ידעך. ויבוא שוב.
אני יודע באופן וודאי שבקרוב מאוד יעבור גם אצלי הצונאמי הזה ואני גם לא יודע איך להתכונן בפני הסערה.

אני מאמין לך שכך אתה חש. ככה גם אני הרגשתי. זה פשוט לא נכון. אתה מכיר אותי ואת הסיפור שלי, אם הדרך היחידה להיפטר מיזה זה לעשות את זה לא הייתי מגיע למספר הימים שניתנו לי... מהנסיון שלי זו הרמאות של המחלה. ככה היא מכניסה אותנו לשק.

אגב ספארי, הייתי עם הילדים מול כלוב הצ'יטה ופתאום היא נתנה זינוק אדיר... כולם אינסטינקטיבית ברחו לאחור, בודדים עמדו כשהיא התנפצה לתוך הזכוכית... (אני ברחתי, אלא מה?) יש מי שמסוגל לעמוד מול הזכוכית... ויש פצועים שלא...

אני מציע לך בפעם הבאה שגן החיות מתנחל לך במוח. תתניע... אמנם אין לי ג'קוזי, אבל יש יופי של שקיעה במרפסת. מקסימום, בזבזת טנק דלק וכמה שעות.. הולך?

היי דורון אח יקר.
רציתי לשתף בתובנה טריה מהיום.
יש שני חלקים בהחלמה. ( לפחות ). יש את החלק של האקשן ואת החלק של השגרה.
האקשן,
אני מרגיש ומזהה משהו מסוכן. תופס ת'רכב מתניע. כותב קורא מתקשר. הופך תעולם. אקשן! מוותר נכנע פעולות הפוכות. יורד על הברכיים זועק לשמים. יורה בתותחים של התכנית. אקשן!  ואז בא ההיי המיוחל. תחושת חיבור שלמות ושלווה. התחושה שאני בצד של המנצחים. אז יש לי עין טובה על עצמי ועל העולם. ואני מרגיש חי.. מחובר להוויה... אני מת על הרגעים הללו. אורות גבוהים.
לזה אני קורא האקשן שבהחלמה. ויש גם את השגרה.
בשגרה,
אני צריך לערוך רשימת פעולות ולפעול לפיה. צריך לקרוא עמוד בספר הלבן והגדול.  צריך להתקשר יומית לספונסר לשיחת תחזוקה. צריך לזכור את תפילת השלווה בכל רגע נתון של בלבול. צריך לתרגל ענווה. להיות נכון לוותר על פגמי אופי אפילו שאני לא רואה שום סיבה לכך. ( כי אין התקפה פעילה ). השגרה! זה משעמם כזה בנאלי. שם אני מחפף מזייף מעגל פינות. מנשנש החלמה פה ושם מכל הבא ליד. לוקח מה שטוב זורק את השאר. - כאן אני מפספס.
כי הדשדוש והאדישות מייבשים את הנשמה שלי. עד שלא נותרת בי לחלוחית של חדוות החיים. אני משועמם. חסר נכונות. חסר אמונה ביטחון ותקווה. הנחל מתייבש. החיבור הרוחני ניתק לאט לאט. ואז כבר מאוחר מדי.
הגוף ונפש משדרים אותות מצוקה יחד. וההתניה שבי זוכרת רק פיתרון אחד - בריחה - תאווה.
אמשיל את ההבדל בין אקשן לשגרה כמו ההבדל בין חום לקור.
כשחם, והתאווה מתחממת, אפשר עם נכונות וקצת מזל לתעל את האש לעליה וצמיחה. לכוח מאיר ומחמם במקום כוח שורף ומכלה. משאין כן הקור, הוא מזדחל לאיטו כובש הכל. כשאני תופס שיש לי כוויות קור אז כבר מאוחר מדי. הלב קפוא. המוח דומם.
מקווה שלא הייתי מדי ציורי. למרות שברור לי שנפש האמן שבך יכול להכיל את ההבדלים.
בפיצוצים והאקשן עמדתי. בקרירות נפלתי. אמליץ לך לקחת כל רגע נתון ולהסתכל עליו כצומת טי -
ימינה - חיבור - פעולות - החלמה - אלוקים - נקיות - שפיות - חיים.
שמאלה - ניתוק - בריחה - ברירת מחדל של מכור - אגו - נפילה - איבוד שליטה - מוות.
בכל רגע נתון אנחנו יכולים להתחיל תגובת שרשרת לימין או תגובת שרשרת לשמאל.
שנזכה לבחור בחיים.
אוהב
הושיעה

אסירות, אני מת על להתניע. הרבה לפני שהספארי מתנחל. כשאני רק שומע את השריקות ממרחק מליון ק"מ. אבל מה לעשות הסטארטר לא עובד. הוא שבק חיים לכל חי. ועד שאני מנסה לאתר את התקלה במנוע (ולבדוק שמן) הנשיפות כבר לידי.

זה כי אתה צריך להתניע את הסילון בשביל לראות את השקיעה מהמרפסת...