גוני, גם אני לא רוצה לטפל בבעיות שלי מהשורש כי זה כואב ולכן גם אני נופל ללא סוף.
בחוברת הצעדים המופיעה באתר כתב חבר ותיק על צעד 0-
"הכשרת הקרקע. כשנשווה את בנין הנפש לבניית בית, נמצא את עצמנו עומדים בתוך שטח שמיועד לבניה, שטח עזוב כולו מלא פסולת, ריח רע נודף מהמקום, קשה אפילו להתקרב ולבא למדוד את השטח, הרצון שלנו הוא לברוח משם כמה שיותר מהר. נראה כמה דומה צעד אפס ליישור הקרקע, להכנת הקרקע. אין עדיין שום דבר, לא התחלנו בכלל לבנות את הבנין, אבל אנחנו מכינים תשתית, אנחנו מכשירים את הקרקע, כדי שנוכל לבנות את הבנין.
שתי אפשרויות עומדות בפנינו, האפשרות הראשונה היא לעזוב את השטח, להתרחק משם ככל האפשר, להמשיך להזניח את המקום, ואז ימשיכו לעלות בו קוצים ודרדרים ללא כל השגחה. והאפשרות השניה היא, עם כל הקושי, לסתום את האף, להתאמץ ולפנות את הפסולת, להכין תכניות הנדסיות, ולהכשיר את הקרקע שתהיה מוכנה לבניית בנין.
אלו הם שתי האפשרויות של האדם שהגיע למסקנא שהוא סובל. כשהוא הכיר שיש לו בעיה, הוא הכשיר את הקרקע, עכשיו הוא יכול לבנות עליו בנין, להחליט שהוא מוכן להכנע ולהתחיל לבנות לעצמו את החיים. או שהוא עדיין לא מוכן לזה, ובינתים, ככל שיעברו ימים נוספים תתמלא יותר פסולת בנפשו, ויתכן שהדרך אחר כך תהיה קשה הרבה יותר.
צעד אפס הוא צעד בלתי כתוב, הוא לא אחד מתוך שנים עשר הצעדים, אבל בלעדיו אי אפשר אפילו להתחיל לחשוב על עשיית הצעדים.
במשך שנים נלחמנו עם התאוה, כל חיינו היו מלחמה עם התאוה, היה לנו דחף גדול, וניסינו להתגבר עליו, פעמים ניצחנו ופעמים התאוה ניצחה אותנו, זו היתה מלחמה, הרצון להתאוות מול הרצון להפסיק, ובמלחמה לא תמיד מנצחים, היינו בטוחים שאלו הם החיים, אלו הם ההתמודדויות והקשיים, וכנראה שאנחנו לא מספיק חזקים כדי להתגבר על הרצונות הפנימיים שלנו, דרכים שונות ניסינו ונכשלנו. לא ידענו שיש חיים אחרים, ולא חשבנו ולא הבנו שהדחף שלנו הוא לא דחף רגיל, שיש לנו דחף חולני, דחף בלתי נשלט, ובקיצור, שיש לנו בעיה.
כשאנו מגיעים להכרה שיש לנו בעיה, אנו נמצאים בפרשת דרכים, הגענו לצומת T, נתקלנו בקיר אטום, דבר אחד ברור לנו, כך אי אפשר להמשיך, אי אפשר להמשיך ישר, הדרך שהלכנו עד עכשיו חסומה, אנו חייבים דחוף למצוא דרך חילופית, דרך אחרת שלא הכרנו.
כשהגענו להכרה זו, נותרו בידינו שתי אפשרויות, לפנות ימינה או שמאלה. ניתן לפנות ימינה ולחפש דרך אחרת, דרך חדשה, דרך שתעזור לנו לחיות ולהתמודד עם הבעיה הקשה שלנו. בשלב זה נתחיל ללכת לפגישות, נפגוש חברים חדשים שחוו גם הם חוויות דומות לחוויות שלנו, נזדהה איתם, נשמע אותם, ונכיר את דרך החיים החדשה, נראה איך שהיא עזרה והשפיעה על חברים אחרים ונרצה גם אנחנו להתקדם, ולאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נרגיש איך אנחנו מפנימים את הדברים ומתקדמים לעבר הצעד הראשון אל הכניעה.
האפשרות השניה, והיא האפשרות הפחות טובה, לפנות שמאלה, להגיע לדרך ללא מוצא, להתיאש, להכנס לדיכאון. היות והכרתי שיש לי בעיה שאין באפשרותי להתגבר עליה, אין לי תקוה, אני לא שווה כלום, חיי אינם חיים, אין ברירה צריך לברוח מעצמי, לברוח מהסובבים אותי, ואפילו לברוח ולהעלם מהעולם. זו אפשרות מאוד כואבת, אבל היא קיימת, אם לא נרצה לעבוד, להתאמץ ולהתקדם, לפתח דרך חיים חדשה וטובה, נגיע על כרחינו לאפשרות זו, וההמשך לא עלינו יהיה...
נבקש מהקדוש ברוך הוא כח לבחור באפשרות הראשונה, לעשות את המוטל עלינו, ולבנות את חיינו, ולהתחיל לחיות חיים מאושרים, עד מאה ועשרים.
אמנם עלינו לדעת שצעד אפס לא מסתיים ברגע שהתחלנו לעשות את הצעדים, אסור לנו לשכוח אותו לאורך כל החיים, ניתקל בצומת T זה בכל שלב ובכל תחום ובכל פרט בחיים, תמיד נמצא את עצמנו מתלבטים על מקרה זה או אחר, האם להתאמץ, להשקיע וליהנות, או להתעצל, לא להתאמץ, ואחר כך להתחרט."
גוני, אני ממש באותו מצב ולא בא לי להתאמץ. זה מאפיין אותי. אני עכשיו גם צריך ללמוד למבחן ואין לי כוח. אני רוצה לוותר לעצמי למרות שאני יודע שברגע שאכשל, אני אתחרט על זה ואחשוב כמה הייתי טיפש. אבל זה אני... אותו דבר עם הצעדים- אין לי כוח להתחיל, זה קשה וכואב ודורש מאמץ, אז אני מוותר לעצמי למרות שאני יודע שאני קובר את עצמי עמוק יותר ויותר...
אני כל פעם משכיח מעצמי לאיפה זה יכול להוביל... פעם שמעתי בקבוצה חבר שהסביר שהמחלה מביאה בסופו של דבר את האדם ל4 בתים- בית כלא, בית חולים, בית זונות ובית קברות. זו האמת. זה לא משחק ולא איזו התמודדות נחמדה... זה משהו מאוד רציני ומסוכן. אבל אני כל פעם שוכח מזה ומשכנע את עצמי שקשה מדי לעשות את התוכנית אז עדיף לי כבר לוותר מראש.
למרות שאני יודע שהתוכנית מאוד פשוטה ולא דורשת מאמץ ולמרות שאני יודע כמה הפעולות שיחררו אותי ונתנו לי חופש והרגשה טובה וכמה חשבתי כל פעם אחרי פעולות שאני אידיוט שאני לא עושה אותן כל הזמן, כ"כ קל וכ"כ מספק, למרות כל זה ולמרות שאני זוכר את זה טוב מאוד, זה לא עוזר לי. ידע מעולם לא היה עבורנו כוח.
אני מתפלל לה' שיתן לנו את הכח. לא את הכח להתגבר על התאווה, אלא את הכח לעשות את הפעולות ולא להתעצל. לבחור באפשרות הקשה והמספקת ולא באפשרות הקלה והמסוכנת.