אני מודה לך על עצם התגובה, ובעיקר על כך שחסכת ממני את הנאום "עדיף שתהיה כאן מאשר בחוץ".
שמעתי אותו קצת יותר מדי פעמים והוא כבר לא עונה על הצרכים שלי.

חבר יקר, 'הדרישה היחידה' היא הרצון להפסיק (נכון, מסורת 3!) אי אפשר לדרוש ממני להפסיק לשז"ל, זה לא בכח שלי. וחיזוקים זה הביזנס שלנו. ובאמת אנחנו תלויים אחד בשני (או שנהיה תלויים אחד ליד השני) כי אין מי שיבין אותנו כמונו. ומשכמותינו אנחנו שואבים כח. לעשות פעולות. אבל כח מול התאווה נקבל רק ממי שלו מלוא הכח. כח עליון.

יתכן שהרגשתך נובעת מיחסך עם הכח העליון או שניסית לעשות מכח גדול כח עליון.

בנוסף, עברתי קצת על ההודעות מיום שישי האחרון, ראיתי שמאז שהגדרת לעצמך גבולות של נקיון, היו לך ציפיות - שנכזבו - שיהיה לך יותר קל להתמודד, וחשבתי לכתוב לך (למרות שוחחנו בטלפון) שאין התמודדות, לומדים לזוז. להתרחק מהעימות. המציאות לא הולכת להיות קלה, היא הופכת לאפשרית. ולפני שאתה מתאכזב כדאי לך לשאול את עצמך האם התנהלת, בתוך מכלול הדברים לפי המוצע לך.

לסיום, השכל לא הולך לישון, במצבים שהוא לא יעיל - התקפת תאווה - עדיף לפנות למי שלא נמצא באותו המצב.

גילוי נאות, אנחנו מדברים ונעים לי לשוחח אותך.

גילוי נאות: גם לי נעים לשוחח איתך. עובדה שאני חוזר לזה שוב ושוב למרות שלפעמים אתה עולה לי על העצבים 

ובאשר לפחדים שלי: בראש שלי עובר קטע קריקטורי שמסביר קצת איך אני מרגיש ביחס לצורך להיכנע ולהעביר את השליטה על חיי לאחרים.
זה קטע מסדרת מדע בדיוני שחביבה עליי במיוחד, המציג סוג של יצורים המכונים "בורג" (רי"ש בשווא), שהם חצי-אורגניים וחצי-רובוטים, החיים בתודעה משותפת ובלי אישיות נפרדת לכל אחד (הם לא מכירים את המילה "אני", רק "אנחנו"), ושתחביבם לעכל לקרבם באופן קיבוצי את כל מה שנקרה בדרכם ויכול להועיל להם, תחת הסיסמה המלבבת: "resistence is futile"' , "ההתנגדות (לנו) היא חסרת תועלת". בני האדם במקרה הזה כמובן אינם מעוניינים למחוק את אישיותם האינדיוידואלית ולהיבלע בגוף הזה, ומכאן המלחמה ביניהם.
ככה אני תופס את עצמי ביחס לעולם בהרבה תחומים ועניינים, נאבק בכוח אינסופי ואכזרי שכל תכליתו לשעבד אותי ולמחוק את הזהות ואת האישיות שלי. אני מבין שמדובר בקריקטורה. אני מבין שהעולם אינו כל כך נורא. אני מוכן אפילו ללכת על הימור בלתי מבוסס בעליל ולומר שגם מי שברא אותו אינו בדיוק "בורג". אבל בכל מקום נתון שבו אני נתקל בקושי של משהו חזק ממני, אני מדמיין איך המכבש הגדול מנסה למחוק אותי, לפרמט אותי ולאלף אותי כך שאדקלם בדיוק כמו כולם.
ועוד גילוי נאות למען הסר ספק: כל הדברים לעיל נכתבו בלי שמץ מרירות או ציניות. אני באמת מביא כאן משהו פנימי משלי, מתוך תקווה שהתגובות שאקבל יביאו לי תובנות אשר יקדמו אותי למקום קצת יותר חיובי.
על פי בקשה שהועברה אליי מחקתי את הקישור שהעליתי כאן, לטובת מי שלא יעמוד בפיתוי להסתכל בדברים אחרים. מי שרוצה לראות את הקטע מוזמן לפנות אליי בפרטי. 

נראה שהסדרה השפיעה עליך יותר ממה שאתה חושב, מרוב להיטות 'לאני', לא שמת  לב שאתה לא מכיר את המילה אנחנו... וחמור מכך אינך מודע לתודעתך המשותפת והמנוצלת לרעה על ידי התאווה. הפלת לי אסימון חשוב, אפשר להיות בורְג. זה לא מדע בדיוני.

טוב. היום הזה מתברר כדרמטי הרבה יותר ממה ששיערתי לעצמי כשהתעוררתי הבוקר.
קודם כל, כנראה כדי להוכיח לי שאני לא יכול להסתמך על שיקול הדעת שלי, לפחות בכל מה שקשור לתאוות שלי, נפלתי  שוב בצהריים. וזאת לאחר דיון ער ומעניין מאוד שערכתי עם מישהו בטלפון בנושא. התמקדות בתיאוריה במקרה זה היא קצת כמו ללמוד שחייה בהתכתבות (אני מכיר מישהו שללא ספק ישתמש במשפט הזה בהתקף הסרבנות הבא שלי, הרמה קלסית להנחתה. אני מקבל את זה באהבה).
בסדר. לחודש הקרוב אני לא מפעיל את שיקול הדעת שלי בכלל בתחום הזה ובמה שמסתעף ממנו בלבד.
נכנס לתוך החללית של הבורג. מקווה שהם יהיו נחמדים אליי יותר מהיצורים האלה בסרט

|עוקב|

התחלתי לפני כשעה את יומי בעבודה. לא קל, מכיוון שהשותפים לחדר לא יהיו כאן היום.
מסובב את מסכי המחשב כך שייראו לכל מי שייכנס.
מחפש לעצמי  עיסוקים שאינם כרוכים רק בישיבה מול המחשב. אולי אפילו אוכל לקרוא תוך כדי בגרסה של הספר הלבן שהורדתי לי.
ומתפלל שהוא יקח ממני את התאווה הזאת כי אני בוחר שלא ליפול בשלוש ומשהו השעות הקרובות, אז אני צריך לצאת מכאן.
מי יודע, אולי אפילו יהיה יום כזה מוצלח שאמצא כבר הצעות מעניינות לעבודה אחרת בתור ספרן-מידען. הלוואי.
יום טוב לכל המתמודדים

יצאתי בשעה טובה בשלום מהעבודה והגעתי הביתה.
בין לבין עלעלתי בספר שאת הטקסט שלו הורדתי.
להלן הציטוט שהכי אהבתי:

זה בסדר להיות לגמרי חסר-אונים מול העצמי. כאן אנחנו מצטרפים למין האנושי. (עמוד 54)

וכן נוסח בקשה שבשינויים והתאמות קלים אני אוכל לחיות איתו בשלום:
"אלי, אני מוותר על התאווה שלי ומבקש ממך להשאיר אותי מפוכח מהתאווה שלי היום
כי אני לא יכול; אבל בעזרת כוחך, אני יכול". (עמוד 58). שאר הנוסחים שהופיעו שם פחות התאימו לי.

בנוסף לכך, נדמה לי שקיבלתי את ההגדרה הטובה ביותר בינתיים לכניעה המעורפלת שכולם פה מדברים עליה - הוויתור על הזכות לממש את התאווה תמורת משהו טוב יותר בסופו של דבר. (עמוד 52).

זה נראה לי הרבה יותר ממוקד וברור מכל מה ששמעתי עד עכשיו, ונתן לי כיוון לפעולה נפשית-פנימית. לא בטוח שכל זה יפעל ברגע האמת, וכנראה יהיה צורך בתרגול רב, אבל לפחות יש כיוון.

אח שלי, הפעם זו באמת הרמה להנחתה... חזון הע(יניים העצו)צמות הרטובות... שאתה תצטט ותמלמל מהספר הלבן. לפני זמן הימשלת את ערימת החסידים השוטים לעדר ואת הסיכוי שכך יקרה איתך לנחיתה בירח, וכשסוד כתב לך Never Say Never צחקת בפה מלא. טענת שאיתך זה אחרת.

אשרי עיניים שכך רואות. מה שמעט פתיחות מביאה לבנאדם. אין מי שיכל להביאך לשם חוץ מהפקיד. חתיכת חשבון הוא פתח לך...

התרגשות.

אני לא ממלמל. הבאתי נקודות שאהבתי. מה שלא אהבתי - אני לא אצטט ולא אומר כך עוד לא ארגיש שזה מתאים. אני לא חלק מהעדר ולא מתכוון להיות כזה.

אח יקר, אתה מצטט משפטים שמדברים אליך. שזה מבחינתי כמתבונן מהצד, כמעט אותו הדבר...  תקרא לזה איך שאתה רוצה. משהו מהותי ומשמעותי השתנה אצלך. זה פשוט עולם אחר. ואם עוד לא הבנת אני מאמין שעוד תבין - אין כאן עדר. יש פה קבוצה של אנשים שרוצים לחיות. כמוך.

אתה צודק. התגובה שלך פשוט עוררה אצלי חששות מציפיות שלא יתממשו. וכידוע, אני די אלרגי לציפיות

היום התחיל קצת עקום - התכוונתי לצאת לעבודה אבל מכיוון שאני גר רחוק ובדרך כלל לא נוסע עם הרכב, חיכיתי לטרמפ. בשל חופשת הקיץ יש מעט מאוד אנשים שנוסעים בכיוון, ומכיוון שאני ממילא אמור לצאת מוקדם כי גם אנחנו נוסעים היום - נשארתי.
משום מה זה קצת דיכא אותי, כי אני משלים יותר ויותר עם העובדה שאצטרך להחליף את המקום הזה בעוד חודשיים. אבל מאוד קשה לי לפנות למקומות בחיפושים, מסיבה שבטח קשורה למצב הנפשי הקשה שהביא אותי הלום - אני לא מוסגל או מאוד שה לי לקבל סירוב או דחייה, פשוט שיגידו לי לא. זאת חווית כישלון מאוד קשה בשבילי, במיוחד בעבודה, וכל השדים של תחושות נחיתות, ביטחון עצמי לקוי וכן הלאה מתחילים לרקוד.
מה עושים? אפשר להשתמש בכלים שכאן כדי להתמודד גם עם הפחד המשתק מתחושת האכזבה?

בהצלחה גוני
כיף לקרוא אותך
תודה שאתה משתף אותנו
Live long and prosper

חן חן על הברכה, זיו, אם כי אני מעדיף את הדור הבא ולא את הסדרה המקורית. 
אתמול יצאנו ללילה מחוץ לבית. התחיל עקום עצבני וקוצני, כי הגענו קצת בעיכוב לאן שהיינו צריכים להגיע. הייתי על קוצים ועם קוצים, ושיחה קצרה עם הספונסר הוא אמר לי שהבעיה שלי היא הרצון לשלוט. תעביר לאשתך את המושכות, הוא הציע. לא רציתי. עד שבאמצע הטלפון הבן שלו שנשאל מה הוא הי רוצה שיעשו לו כדי שהוא לא יהיה עצוב כמוני, הוענה: "שתמיד יתנו לי מה שאני רוצה". היה נחמד להבין שהמבנה שלי די זהה לזה של ילד בן שלוש, אם כי מתוק ונבון להפליא.
ישנתי די טוב יחסית לעובדה שזה היה בחניון לילה, והבוקר התחיל בסדר, עד שנסעתי לחנות קרובה לקנות אוכל והתברר ששכחתי את כרטיס האשראי בחניון, והייתי צריך לחזור שוב.  רתחתי בפנים, אבל אז ביקשתי בקשה די מצוקמקת לפי נוסח שאביא בהמשך,  שהוא יקח את זה ממני כי אני לא מסוגל לבד. כשחזרתי לאוהל השתלבתי יפה בשיחה עם החברים ןעם אשתי, והמשך היום היה מוצלח בהרבה, כולל מפגש משפחתי שהיה ממש טוב.
בדרך לנופש אתמול, בעוד אני רותח ועצבני, הסתכלתי בקבצים של ספר הלבן שהורדתי. מצאתי שם נוסח מאוד יפה של בקשה שיכולתי מאוד להזדהות איתו: "אני לא רוצה לשאת את זה. אני רוצה שאתה תישא את זה בשבילי. אני מוסר את זה לך" (עמוד 74). לא רגשני מדי ומאוד ענייני.
שבת שלום!