גוני אחי היקר, אני רוצה לכתוב לך כמה מילים מלב אל לב, ולא רק מאחורי הקלעים בפרטי אלא כאן, בציבורי, אתפלל שהמילים יצאו מהלב ויכנסו אליו.
מבין לשורות, כשאני קורא לאורך זמן את מה שאתה כותב אני חש שאתה פשוט מפחד, מפחד להתאכזב מפחד להיכשל מפחד מפחד מפחד, הפחד הזה עוטף אותך, לא נותן לך להתקרב לכולם ולשום דבר ומפרק כל פיסת אישיות נהדרת שיש בך. (שוחחתי איתך, עמדתי מיד על הפער בין העדינות שבקולך לכתיבתך המיואשת והדוקרת)
אתה כותב שאתה לא מאמין בתוכנית הזו ואני מאמין לך - אין לך מושג מהי - לרגע לא נכנסת לתוכה באמת, עשית, אבל 'זה לא היה זה', לא התמסרת לחלוטין לרעיון שאת רובו אינך מכיר כלל, את הספרים עליו אתה לא קורא כדי 'שהכישוף' המבחיל הזה לא יטנף לך את המוח, עם חברים אתה מדבר אבל עם המון זהירות, דרוך תמידית, מוכן לנתק מגע בכל רגע שהשליטה הנוראה שלהם 'תתלבש' עליך...
ואני מבין אותך, אני מכיר את הריח של הדבר הזה - הפחד - הוא לא יאפשר לך, אתה קליינט יותר מדי טוב של השליליות. ת'אמת גם אני לא הייתי מותר כל כך מהר על לקוח נכבד שכמוך. וכך יוצא שאתה מעדיף הוא את ההתבוססות ברע לי לא טוב לי?
כבר תקופה שאני שומע ממך את ההסתייגות הנחרצת 'מהישענות' על האחר, ממש בבחינת טוב מותי בחיי. לרגע נדמה שיש כאן תחרות גלויה וסמויה בין כל משועממי תבל, מי הוא זה 'שיזכה' בשלל המדהים - שליטה בגוני!
אח שלי, לא יאומן מה שהמחלה הזו עושה. אתה בחור אינטליגנט, באמת, פלא שאינך רואה שאתה הוא הנשלט. אתה בוחר להיות עבד. נרצע. של המחלה שלך. והיא כל כך שולטת בך שהיא לא מאפשרת לך להאמין שיש משהו אחר. עצוב לי. כי אני יודע איזה כיף יכול להיות לך. מאמין שהוא יכול להיות גם שלך. אבל איני מנהל העולם.
יש לך מסלול, ואם הוא מסיבות נעלמות אמור להיות רווי בכאב שלך, אין לי אלא לקבל זאת, הרי גם אני חסר אונים... כשיכאב לך שם יותר אתה יודע איך למצוא אותי.
בידידות.