הייתי די מדוכדך היום מהידיעה על עוד פעוטה שמתה כי שכחו אותה באוטו. שנייה בתוך יומיים, שלישית בתוך שבועיים.
זה איתות מלמעלה מגפה כזאת, בלי ספק. מה זה אומר לגביי?
חשבתי על זה קצת היום. המסקנה שלי היא שאני רוצה להיות רך יותר כלפי הילדים שלי, גם בשעה שהם עולים לי על העצבים. להכיר בכך שמדובר ביצורים קטנים רגישים וחלשים, שתלויים בנו כמעט בכל דבר, ובמיוחד בעניין הרגשי. להציב גבולות כשצריך, אבל לא מתוך כעס או עצבים. רכות אוהבת ומכילה. ואז ממילא לא מסיחים מהם את הדעת בגלל כל מיני דברים צדדיים, או מצבים לא נוחים כמו עייפות.
לפי העדות של אשתי שהיא מהימנה מספיק למרות הקרבה המשפחתית אליי, אני אבא טוב. אבל אני מרגיש רע כשאני מתפרץ, חסר סבלנות, או מעדיף לברוח למחשב מאשר להיות איתם. ואז כמובן הם הכי מנדנדים, כי הם מרגישים שאני לא איתם.
מי יודע? אם אני אלמד להיות רך כלפיהם, אולי אני אצליח להיות רך גם כלפי הילד הקטן שנמצא אצלי בפנים, זה שתמיד תמיד כעסתי עליו בגלל החולשה שלו, בגלל הטעויות שהוא עשה ובגלל אלה שעשו עליו. אולי אני אצליח להתפייס גם איתו, ולא לשכוח אותו מיובש באוטו בשיא הקיץ