מי שגר בסביבה שלי עשוי להסיק ממה שאכתוב כאן איפה אני גר, אבל לא ממש אכפת לי.
בקיצור, ישבתי הערב עם הילדים. מרחוק ניתן היה לשמוע מופע של יונתן רזאל.
השעה היתה תחילת הערב.
התנדנדנו לנו על הנדנדה שבחצר.
השמיים נצבעו לאט לאט בכחול מלכותי כהה.
אורות הגינה הפוטואלקטריים נדלקו והחליפו צבעים.
ואז הוא התחיל לשיר את קטונתי.
זמזמתי אותו עם הילדים, כי הם רגילים להירדם לשיר הזה בזכות אימא שלהם (חוץ מהגדולה, שטוענת שהוא "עושה לה חלומות מפחידים", אבל רק הקטע של "במקלי עברתי את הירדן". עד כאן תורף דבריה הערב)
ובין ההערות של הגדולה הסתכלתי מסביבי וראיתי שבאמת קטונתי, על ערסל, בגינה שמתחילה להיראות סבירה פלוס, עם כך וכך ילדים מתוקים גם אם אין לי תמיד סבלנות אליהם, בערב יפה של סוף קיץ, עם אחלה מוסיקה חיה בחינם.
הצצתי השמימה וביקשתי סליחה על מה שכתבתי כאן היום.
כשהוא התחיל שם במופע לספר סיפורי אלול על הפושע שמגלה שהשופט שלו הוא בעצם אבא שלו, נסגרתי שוב.
אבל כשהוא ניגן את הניגון של בעלז בגרסת התזמורת (יצירת מופת לטעמי) כבר שכחתי מה זה להיות עצוב.
אין בזה ערובה למחר, כמובן. אבל כרגע אני מסדר את הבלגן בבית לצלילי הניגון הזה (נמצא ביוטיוב, שיחיה), ובכל מקרה הולך לישון במצברוח טוב בהרבה למרות כל המכות המעצבנות שחטפתי היום. גם זה משהו.
ליל מנוחה