כבר אתמול בערב וגם היום בבוקר קצת נבהלתי ממה שכתבתי כאן על הטרולים והפנייה שלי ל"עצמי". נראה לי מחייב ובונה ציפיות, וכידוע אינני אוהב ציפיות, ככתוב בשם הטור שאתם קוראים כרגע.
אז לא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה ועם עצמי, ואיך אני לא משתק את עצמי מהפחד מהאכזבה שעלולה להגיע, ומהנפילה, וכולי וכולי וכולי, שלא לדבר על כל החיבוקים והתגובות האוהדות שקיבלתי כאן, שהן נעימות מאוד ויחד עם זאת מלחיצות. די מבלבל. זה היה קצת כמו לקרוא מישהו אחר שאני בכלל לא מכיר, עוד אחד שמסתכל עליי מבחוץ ולא מבין באמת מה הקשיים שאני עובר, ואיך הוא מעז להבטיח לי גאולה וישועה, שרלטן אחד.
ואז קראתי שוב את מה שכתבתי, וחשבתי לעצמי, הי, דווקא הייתי רוצה להכיר את הבחור שכתב את זה. מדויק, ישיר, מקורי ואפילו עם הומור פה ושם. בטח נחמד לדבר איתו.
קבעתי איתו לשבת לקפה לסיכום השנה קצת לפני הדלקת נרות . אשתו גם תצטרף. מקווה שלא אכפת לה שגם אני אהיה שם.
מאחל לכולכם שנה טובה, שנה מחלימה, שנה של שלמות ומינימום דיסהרמוניה, ושלא נקיא בסיבובים של רכבת ההרים הרגשית הזאת. אני מאמץ את העצה הטובה של הדוקטור, וכנראה בהמשך אנסה לנסח תשובה של הבחור החששן. אבל זה כבר מהצד השני של ראש השנה.
מחבב אתכם (אוהב נראה לי קצת מוגזם לשלב הזה),
גוני
