רציתי לשתף במשהו על עצמי.
אני סובל מדחיינות איומה. זאת אומרת, מטלות שאמור לעשות אותן נדחות ונמרחות, עד שלפעמים אין טעם בכלל לגשת אליהן.
למשל - בשנה החולפת למדתי כמה קורסים, שהניקוד עליהם גבוה בסיכום של התואר. אלא מאי - באחד מהם כמעט לא הייתי (מסיבות הקשורות לנושא המביא את כולנו הלום), ובשני הייתי, אך טרם התחלתי אפילו את המטלה.
בקורס שממנו נעדרתי הרבה הדרישה יחסית גבוהה, ואני מפחד שלא אוכל לעמוד בה. כל כך מפחד, שכל הקיץ בקושי דגדגתי את המטלה.
שנת הלימודים הבאה נפתחת אוטוטו, ואני צופה שאני אפסיד את הקורס הזה על נקודותיו. תחושת החמצה מוכרת מחלחלת לי בגרון. והמילים כישלון כישלון כישלון מהדהדות בראש, ומכינות מצע פורה לנפילה הבאה.
אני לא רוצה להרגיש כישלון. לא רוצה להיכשל. ולא רוצה ליפול.
רק מפחד קצת לגשת למרצה ולשאול אם עוד אפשר להגיש. כי מה יקרה אם יגידו לי לא? יהיה לא נעים, נכון? כי שוב נכשלתי.

יום טוב

לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם (מה שכבר פיספסתי)
לשנות את אשר ביכולתי (מהיום ולהבא)
שהבורא יהא בעזרך.

הייתי שמח להיפטר מההחמצה. היא פשוט תוקפת אותי כל הזמן

מוכר. אני מנסה להיזכר, ומשום מה זכור לי כאילו פעם בחוסר שפיות לא ניגשתי למבחן כי הייתי חייב להשתמש. סמכתי על מועד ב' ונכשלתי בו. נדמה לי שהייתי יכול לממן דוקטורט בכסף שהשקעתי בתואר הראשון שעוד לא סיימתי. תחושת ההחמצה אצלי הולידה לא מעט נפילות.

זו באמת נקודה כואבת הדחיינות. אני דחיתי משהו חשוב וזה כמעט עלה לי במאות אלפי שקלים. למה? כי הייתי מבזבז זמן פנוי על השימוש במקום לסגור את העניין.

לדחות עניינים? אני סופר בזה! רק לפני שעה המעביד שאל אותי למה לא סיימתי מטלה מלפני חודש(!) ומילמלתי לו משהו על עומס עבודה כלשהוא (הוא "קנה" את הסיפור הזה מתוך ידיעה שרק שבוע שעבר חזרנו מחופשת החגים) והנה אני עדיין כאן. כותב, מתכתב. ומנחם א"ע בעובדה שעד לא מזמן הייתי בורח למקומות אחרים...

גם אצלי אני צריך למכור סיפורים בתקווה שיקנה את זה. אבל זה כל כך טוב יותר מלבזבז את הזמן במקומות האחרים שיש נחמה.
אבל מתנת, תתחיל לסיים את המשימות שלך! תזהר, במדינה שבה אתה נמצא אין סנטימנטים, שלא תמצא קופסאות קרטון על השולחן בוקר אחד חס וחלילה...

סיפורים או לא, עצות טובות או לא.
שוב נפלתי היום.
אולי כדאי שאקרא קצת את כללי הזהב שמישהו כתב בשרשור הזה. גוני, נדמה לי שקוראים לו. אומרים הוא בחור נחמד, אבל בלי הרבה רצון להשתנות כנראה
יום טוב אחים שלי

מבין אותך לגמרי.
אתמול בלילה היה לי התקף של כמיהה וגעגועים אל הלא נודע... אולי בריחה מהלא נודע?
ושוב בפעם האלף מצאתי את עצמי עושה את אותם דברים שאיני מעוניין לעשות.
המסקנה שלי על עצמי, להתחיל לעשות בדיוק מה שאומרים לי. כי כשאני מזייף ההחלמה שלי מזייפת.
אתן דוגמה, הספונסר שלי יעץ לי בתחילת הדרך לקרוא עמוד ביום מהספר הלבן והגדול. אמנם מאז קראתי המון אותיות של החלמה. אך לא התמדתי בעמוד היומי. אני מרגיש שלעיגולי הפינות שלי יש השלכות. אלו שהלכו כמו כורדים אחר העצות, הם בניצחון גובר והולך. (מחילה אם יש מישהו כאן מכורדיה )
חזק חזק ונתחזק. שנתחבר למקור הכוח ונקבל משם את מה שחסר לנו
או
הושיעה

זה נכון. הנקודה היא שאני כנראה לא מספיק רוצה/רציני'/ענייני, ומעל לכל - לא באמת מוכן לוותר על התאווה שלי. ראיתי היום כמה רציתי אותה, ומימשתי אותה כי היתה הזדמנות. למרות שהייתי מודע למצב, למרות שיחה עם חבר טוב לפני - לא ניצלתי את האפשרויות שעמדו בפניי, לא שלחתי סמסים, לא ויתרתי על התאווה. צללתי אליה. חבל. אני לא אתחיל לרדת על עצמי ואומר שאני לא רציני ולא שווה וכולי וכולי, כי זה לא הועיל לי אף פעם ובעיקר כי זה לא נכון. כרגע לא יודע מה יכול לגרום לי לוותר על זה, חוץ ממשבר איום ונורא באחד מתחומי החיים שלי. מקווה שלא אצטרך להגיע לשם. לפי מה שכותבים פה ובספרים כמה מפחידים (במלעיל זה נשמע יותר מפחיד, לא?) לפעמים אולי אין ברירה.

גוני אתה מה זה צודק. מאוד הטריד אותי בימים האחרונים השאלה הזו. הרי אני רוצה, ומצד שני אני לא רוצה, והתנאי לתכנית זה הרצון בלבד, אז איזה רצון מהם הוא הקובע לעניין התכנית?

זה הפוסט של המבוכה הנ"ל
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=4325.0

מקווה שאזכור את זה. תמיד.

נ.ב. לפעמים רשימה פשוטה של אסירות תודה עוזרת לנו לצאת מהדיכי, ולהתחיל לפנות ימינה בצומת לכיוון ההחלמה...
הבעיה היא שאין לי כוח לכתוב רשימה כעת 

מבקש מאלוקים שיתן לי נכונות לבקש על נכונות לנכונות לעשות את מה שיש בידי לעשות.

אוהב
הושיעה

החלטתי מה אני רוצה לעשות מקצועית.
לא אפרט את זה כאן מטעמים מובנים, אבל במקום העבודה שלי התפרסם בימים האחרונים מכרז לתפקיד די דומה למה שאני עושה כרגע. החלטתי לגשת אליו. הם ציינו במודעה שניתן לגשת למכרז גם אם אין עדיין תואר בתחום, אבל מתחילים ללמוד את זה.
חסרונות: כאמור, צריך לגשת ללמוד תואר אקדמי מתחום שונה של מה שהתחלתי השנה (שהיה  תאורטי ועיוני). זה יחייב הוצאה גדולה יותר מזו שהוצאתי על לימודים בשנה החולפת, להטוטנות גדולה יותר (מרחק בין מקום הלימודים והעבודה, בשונה ממה שהיה השנה שהם היו קרובים), והעבודה האחרת הרבה פחות גמישה מבחינת שעות לעומת מה שאני עושה כרגע, מה שיחייב הרבה יותר רגישות לצרכים של אשתי ובני ביתי, סידורי נסיעות לעבודה והביתה וכולי. גם היקף המשרה קטן יותר, וממילא השכר יהיה נמוך יותר.  כמובן, גם אין לי מושג אם אצליח במכרז, וברור שהם יעדיפו את מי שכבר השלים את הלימודים שלו, שלא לדבר על האפשרות של מכרז "תפור" למישהו שהם מעוניינים בו. חווית הכישלון האפשרי בלי ספק מרתיעה.
יתרונות: לפי תיאור התפקיד והדרישות יש לי ניסיון לא רע בכלל בזה. זה מיקום נוח יותר עם נוף מרהיב (נכנסתי לשם פעם די במקרה), ומחייב הרבה יותר עבודה עם קהל (דבר שדי חסר לי כרגע). זה יחייב אתי להיות עסוק ולעבוד במקום פתוח, מה שיקטין את אפשרויות ה"שימוש". הצורך לשנות את מקום הלימודים שלי יכול להכניס הרבה עניין וחידוש. ובכלל - אין לי יכולת לשלוט  אם הם יקבלו אותי. אני כן יכול להכריע שאני זז למקום אחר, לפחות עושה תנועה של התקדמות, ומקווה שמלמעלה יעזרו לי שזה יועיל. לפחות אני מקבל הכרעה ולא מפחד מהרעיון להחליט. גם זה משהו לא קטן.
אשמח אם תתפללו שאבחר נכון ושהתוצאות יהיו לטובה.
שבוע טוב

מתפלל (עמוק בלב) שתעשה את הבחירה הנכונה. בחירה שתעשה אותך מאושר.
אני חושב שלראות אנשים וגם אם חלקם נשים זה יכול להיות טוב. להיות לבד במשרד יכול להיות מתסכל ומשעמם ואז אין כמו הרשת להפיג את השעמום.

נפלתי שוב.
קשיים התעוררו באשר לתפקיד שאני מחפש. מתפלל שלא אגלוש לאוננות חסרת פשר במקום להתמודד עם הקושי.
יום טוב

כואב לשמוע