מעלה כאן סיפור שכתבתי על משהו שקרה לי בעבר, ועל איך לפרק כעסים ישנים.
אשמח לתגובות.
מפלצת בסופר
"אין כאן מפלצות, נכון?" שואלת טולטולה בזמן שאני מושיב אותה בכיסא של עגלת הסופר.
"מה פתאום", אני עונה לה. לאחרונה היא מחפשת אותן בכל מקום.
"אבל, אבל, גם מפלצות צריכות אוכל, נכון?"
"נכון".
"ואוכל קונים בחנות, נכון?"
"נכון."
"אז אולי יש מפלצות בחנות", היא מודיעה לי בתרועת ניצחון, ומיד ממנפת את ההישג: "אפשר אז שוקולד?". ממתי ילדים בני ארבע יודעים מה זה תוספת סיכון?
"אבל אין כאן מפלצות", אני מתעקש, וקופא ליד המקרר של מוצרי החלב. מפלצת עומדת שם, מטפחת מוקפדת, שרוולים ארוכים, מרימה מעדן חלב, בודקת את התאריך האחרון לשיווק וזורקת אותי משם לזמן אחר, שבו העיתונים כותבים על רייגן ועל שמיר, כריות כתפיים הן שיא האופנה, ואינטרנט שייך למחלקת מדע בדיוני.
כל זה לא מעניין בזמן האחר את רבקה שרמן, מורה מחליפה, מטפחת מוקפדת, שרוולים ארוכים, שמלמדת בכיתה ה' בנים. "הכיתה הקשה", כפי שחזרו המנהל הקשוח וייסמן וצוות מוריו ואמרו לנו יותר מפעם אחת, בהבעה של עייפות וייאוש. אם להודות על האמת, הביקורת לא היתה נטולת בסיס לחלוטין. עובדה: במקום להקשיב לשיעור על ספר שמואל, נראה כי תשומת הלב שלנו הופנתה להתכתבות אינטנסיבית בפתקים.
"והנביא פונה אל דוד המלך, ואומר לו... שקט! לא, הוא לא אומר את זה. והנביא נתן ניגש אל המלך ומודיע לו ש...כן, את הפתק הזה אלי!" היא שואגת, מתקדמת במהירות אל אחד השולחנות וחוטפת את הפתק. מבטה בולש בחדות סביב החדר לאתר פתקים נוספים. היא פותחת את הפתק ועומדת לקרוא אותו.
תלמיד אחד, שפניו דומות להפליא לאלו של טולטולה, מזנק מכיסאו וצועק, "לא המורה! אי אפשר לקרוא!"
קריאת תיגר נוספת על הסמכות המורית, נאנחת לה שרמן בלבה השחור, לאן עוד הם יגיעו, המפלצות הקטנות?
"למה לא?"
התשובה מתבטאת בפנים סמוקות של בעל הפתק (אין קשר לברסלב) וצחוק מתגלגל ברחבי הכיתה. שרמן אמנם אישה קשוחה, אבל גם אישה סתם. הסקרנות גוברת על הצורך בהפגנת סמכות. "מה העניין?"
"זה בגלל טובי גלעדי!" היה מישהו ששמח לעדכן אותה בשיחת היום - הצעת חברות מפוקפקת שהועברה מטעמי אל באי כוחה של אחת מבנות השבט. זה היה כמו לזרוק גפרור במחסן דלק. הכיתה כולה נדלקה, כולל כמה ליצנים שציטטו פנינים מתוך המכתב שהעברתי ותוכנו הודלף לתקשורת, תוך שהם מוסיפים לחן שחובר בו במקום, המוכשרים.
זה היה נורא כמו שזה נשמע. עומד לו ילד מול קבוצה שלועגת לו, ובאופן טבעי מחפש סעד אצל המבוגר האחראי שנוכח במקום.
אבל - רגע. יכול להיות? חיוך קטן על פניה של האישה חסרת ההומור הזאת? חיוך שמתאמץ להסתתר, אבל בולט בכל זאת כמו פיל מאחורי צנצנת?
רבקה שרמן? צוחקת? עם כל הכיתה?
עליי?!
טוב, התרשלות כזאת בתפקיד המורה לא יכולתי לסבול. מילא אני, אבל מה עם הסדר בכיתה? מה עם סמכות המורה, או איך שלא קוראים לזה מומחי חינוך כבדי ראש ונטולי שמחת חיים?
קמתי ועשיתי את הצעד שנראה אז הגיוני – פלטתי בקול רם את המילה הגסה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת. בחיים לא דיברתי ככה, אבל הייתי מרוגז ופגוע. זהו, שיידעו להם! והדממה שבה לשרור בכיתה.
לא להרבה זמן. שרמן, מטפחת, שרוולים וכולי, היתה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת, כגולדה מאיר מהפנתרים השחורים, וחששה כנראה שאני אקלקל את הכיתה. היא זינקה על שעת הכושר להרביץ קצת מוסר ויראת שמיים בתפוח הרקוב, ולשקם את הסמכות הפגועה שלה על חשבוני.
"זוהי ממש שפת רחוב", אמרה לי בזעזוע אותנטי למדי, חיוכים לועגים מרחפים ברקע, "אני ממש מתביישת לשמוע מילים כאלה בכיתה כזאת, מילד עם כיפה וציצית! אתה יודע מה קורה בעוון נבלות פה? שב במקום!"
לאחר הענקת המענה החינוכי המתבקש לסיטואציה, ושיקום שאריות הסמכות העלובות שלה, יכולה היתה שרמן לשוב בסיפוק למהלכו התקין של השיעור, ולדון בחטאו של דוד המלך, שבעצם לא חטא באמת, זה רק נדמה לנו.
לא הפרעתי לה יותר. לא ספרתי אותה יותר. כבוד היא רוצה? מכות מגיע לה.
היא לא הגנה עלי כשהזדקקתי לעזרה שלה. היא לא הגנה עלי. היא הצטרפה אליהם, הלבינה את פניי, העליבה אותי עד עמקי נשמתי, בנתה את הסמכות הפגועה שלה מחדש – בהטפת מוסר על חשבוני, ועוד היתה מספיק אטומה רגשית כדי לא להבין שהיא גרמה לכל זה. מפלצת.
הריכוז הגבוה מדי של צביעות-מבוגרים שאליו נחשפתי קצת המם אותי, ורציתי להחזיר לה. אבל המשחק היה מכור. להרביץ לה? לקלל אותה? מה זה יעזור? על דברים פחותים מזה מקבלים הערה בתיק האישי, כפי שאיימו עלינו המורים בשקר האפור הזה כשרצו להשיג שקט בקלות. וזה ממש כתם לכל החיים. (לכל החיים!) ואתה עלול להישלח אל חדר המנהל וייסמן, על התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלו, ולרעוד מפחד מול השאגות מקפיאות הדם שבוקעות מפיו.
או גרוע מזה, כמו שגילה בטעות דניאל מזרחי, שאיחר להגיע לשיעור של וייסמן לאחר משחק מוצלח מדי במגרש. וייסמן לא אמר יותר מדי דברים. הוא היה איש מעשי ביותר. רק העמיד אותו מול הכיתה, לקח את הכדור מהידיים שלו, והטיח אותו בראשו של דניאל מזרחי, בעוד עיניו מתכווצות, זקנו מתחדד ועל פניו הכעורים הבעה משולבת של זעם, שנאה וגם שמץ של תענוג - על ביצוע עבודה חינוכית למופת, על הפגנת דוגמה אישית, ואולי גם מתוך סיפוק אנושי פשוט על פורקן דחפיו הברוטאליים כלפי מי שלא יוכל להחזיר לו, לגיבור. מפלצת.
עם מפלצות אי אפשר להתעסק במציאות. נותר רק הדמיון. שם הייתי מצליח תמיד להביס אותן. למשל, לזרוק אותם לבור מלא תנינים בארמון פרעה במצרים העתיקה, וייסמן צורח עד עמקי נשמתו והשביס השחור של שרמן מסתחרר בעוד היא צוללת מטה מטה שישים אמה.
או במשחקי הלודרים ברומא, כשאני מתעלם מהקהל שקורא לי לחון אותם, מוריד את האגודל כלפי מטה, ונהנה לראות את חיות הטרף קורעות אותם לגזרים.
או בגולאג הנורא בסיביר. וייסמן מבקש רחמים על שאיחר לעבודה, ואני מאותת לשומר האוקראיני, והוא מטיח לו כדורגל מתכתי בראש.
או פעם אחרת, בכיסא הקפטיין על גשר הפיקוד של חללית קרב, הצוות שלי תוקף את החללית המפלצתית של שרמן וויסמן בכל הלייזרים והשמייזרים, והם הופכים לאבק.
אבל הכי הכי אהבתי לצעוק על עכביש דו-ראשי, ראשו האחד עם שביס והאחר עם זקן, אחרי שלכדתי אותו בטירה הגדולה של הנסיך:
My name is Inigo Montoya!
הרגתם לי את האמון באנשים מבוגרים!
Prepare to die!
והעכביש הנורא הזה מתרוצץ בטירה הגדולה ומבקש רחמים.
"ניתן לך כל מה שתרצה!", מתחננים אליי דו-פרצופיו.
אבל אני רק חוזר על המשפט הזה שוב ושוב ושוב ובסוף נועץ בהם את החרב שלי. כי ככה זה כשאתה סייף אמיץ ספרדי (גם אם אשכנזי למדיי).
התפאורה השתנתה. התסכול נשאר.
"אבא, אז יש מפלצות?" מתעקשת טולטולה, שלא שמעה על רייגן, שמיר או כריות כתפיים, וטרם קראה את "הנסיכה הקסומה", אבל יודעת מה זה אינטרנט ואיך לבחור סרטים ביוטיוב, כך שבטח תיתקל בסרט הזה לפני גיל עשר.
"כן", אני נאלץ להודות.
"אז מה עושים?" היא שואלת.
אני מביט במפלצת רבקה שרמן. כל כמה שלא הרגתי אותה במחשבות שלי, הרגשתי מרוקן אחרי זה. הנקמה לא הועילה באמת. רגע לפני שהתפגר, היה העכביש הגדול והמכוער יורה בי את הקורים המסריחים שלו ומדביק אותי אליו, מכין את הבסיס לפעם הבאה שאתקל בו, אתרגז, אשתולל, ואהפוך בעצמי למפלצת אכולת כעסים ותסכול.
אני מביט וחושב. היא מתלבטת בין מילקי ליופלה, המרשעת.
הנה חידה בקורס לאתיקה: איך אפשר לנצח מפלצת מבלי להילכד ברשת הדביקה שלה ולהפוך למפלצת מרירה וזעפנית בעצמך?
מהמקום שבו אני כעת צצה התשובה. מפלצות צריך להעמיד על מקומן, בלי מורא, בלי משוא פנים.
" היא סך הכל מפלצת. צריך לומר לה, בנימוס ובתקיפות: 'אני לא מוכן שתפחידי אותנו ככה. זה לא יפה!'"
"ואם היא לא מסכימה?" תמהה ציידת המפלצות הקטנה.
"צועקים לה: 'לכי מכאן!'" אני קורא בקול רם ורוקע ברגל.
המפלצת מרימה את ראשה בהפתעה. היא מתכווצת באחת לכלבלב פקינזי ובורחת ביללות לשלולית קטנה, קופצת לתוכה ומתמוססת כמו אבקת זיפ, עוד משהו שטולטולה לא מכירה כל כך.
כל זה לא מפריע לה כמובן להתגלגל מצחוק.
"קישטה!" היא מוסיפה את קריאת הקרב החביבה עליה, המושמעת בעוז כל פעם שאיתרע מזלו של חתול להיקרות בדרכה.
רבקה שרמן מרימה את מבטה בהפתעה, ומחייכת לעברנו. סתם פנסיונרית שפעם פגעה בי, ועכשיו קונה מעדני חלב לנכדים.
וטולטולה כמובן מקבלת שוקולד. פרס על עזרה בסילוק מפלצת שקיננה בלב קצת הרבה מעבר לזמן הרצוי.
