תודה גוני. אצלי המורים תופסים מחלקה מפלצתית שלמה. אני שונא אותם על עצם בחירתם במקצוע שגזל את חירותי. הכל מותר לעשות בשביל כסף? אפילו לכלוא ילדים קטנים ולענות אותם שעות ארוכות כל יום? כשראיתי אחד מהם ברחוב, עברתי לצד השני של הכביש. כששמעתי על אחד מהם שמת, סיננתי "מגיע לו!"
אז תודה על הסיפור, שאולי יאפשר לי יום אחד להתחיל ( - אני לא מאמין שאני כותב את המילה הזו על מורים - ) לסלוח.

תודה רבה מאוד לכולכם. על הביקורות המחמיאות ועל השיתוף בחוויות שהסיפור עורר אצלכם. למי שכותב הכי כיף לשמוע שהחוויה האישית שלו נוגעת ומעוררת הזדהות אצל מישהו אחר. ככה מרגישים קצת פחות לבבד עם כל זה, במיוחד כשמתלווה לזה גלריה  מפוארת של כלי תקשורת מרכזיים באדיבותו של דורון (באמת מה עם הניו יורק טיימס? ולה מונד? ודר שפיגל? היה תפוס אצלם?)
אני שמח גם לבשר לכם שמבחינת מקום לימודים ככל הנראה אוכל להגיע לאן שרציתי, ומקווה שזה יאפשר לי גם להשיג את התפקיד המבוקש בעבודה.

דברים טובים קורים היום, ברוך ה.

בס"ד
אחי, ממש אהבתי את הסיפור, ברגע אחד החזרת אותי 12 שנה אחורה
איזה השוואה..
תודה

קצת באיחור, אבל גם בי הסיפור נגע.
גם לי יש מפלצת וייסמן...
דוקטור,


גם אני שונא אותם על זה...

דורון, צרם לי המחסור בציטוטים מהעיתונים הרציניים באמת.
מה עם יתד נאמן, המודיע, בשבע ועוד???

יוצא עוד מעט מהעבודה.
היה יום פחות מוצלח מאתמול. גלשתי בכל מיני מקומות מרוב שיעמום, ולא פניתי לחברים כדי לא להיות לבד.
מחר יהיה יום צפוף ועמוס בלימודים.
אני מקווה שאוכל מחר בערב לספר כאן על 24 שעות נקיות באמת. נמאס לי כבר מהלגימות, ההצצות והחטיפים. לא מזין.
אוהב אתכם.
יום טוב

לילה טוב.
עבר עליי יום די אינטנסיבי. לימודים מבוקר עד ערב, נסיעה שהיתה ברוך ה די קצרה ומהירה יחסית לעובדה שלא היה לי אוטו, קצת שיעורי בית ולישון. היה עמוס, מעניין, לא משעמם כמעט לרגע, ואין זמן לחשוב על שטויות. ובכלל, הרגשתי שאני נמצא במקום שאני צריך להיות בו.

גמור מעייפות. לילה טוב לכולכם

אוי, כמה שהימים האלו כיפים!
לילה טוב חבר!

אופס.
היום נשאלתי על ידי המנהל מה הבעיה במחשב שלי, ולמה אני יותר מדי זמן מציץ בזה של השותף שלי לחדר.
אמרתי לו שאצלי יש משהו שחוסם גישה לפייסבוק, מה שמשתמשים בו מדי פעם בעבודה.
הרגשתי שאין לי אוויר. אבל הצלחתי לרדת מזה, אני חושב. מה שבטוח, החגיגה שלפיה אני פותח את המחשב שלו וגולש להנאתי בכל פעם שהוא אינו שם כנראה הסתיימה בשעה טובה.
היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם הוא היה עולה על מה בדיוק אני עושה שם.

יום טוב

יכול להיות שהוא הבין והוא בא רק בשביל לרמוז לך?  ???

יכול להיות. מעדיף שלא לחשוב ככה

יש מי שהיה אומר על זה - "אלוקים יעשה בשבילנו את מה שאיננו יכולים לעשות לבדנו"...

הזכרת לי מה שהיה לפני מס' שנים... קודם "תקופת המחלה" בזמן "תקופת החטא"...

כשהמעביד ישב חדר לידי ועובד אחר ישב באותו חדר איתי.... ואני גלשתי... והתגלשתי...

כמובן שכל פעם ששמעתי (או שחשדתי ששמעתי) רחש של "הדלת תסוב על צירה" המסך התחלף... והמעביד בא' ההזדמנויות שם לב לכך ושאל אותי מה זה ועל מה זה... מילמלתי משהו.... לא זוכר אפילו מה... ו"קיבלתי ע"ע" עוד איזשהו קבלה....

המעביד "הריח" שמשהו לא כשורה וביקש ממני לבדוק מה העובד השני איתי בחדר עושה על המחשב כי יש לו הרגשה לא טובה... (אני הרי העובד העובד היותר חרדי, והנשוי. ההוא רווק ובדרגה פחותה ממני לא?) בקיצור, נתן לחתול לשמור על החלב. בסופו של דבר, לאחר מס' פניות מצידו אלי ולאחר ש"לא מצאתי כלום" אצל העובד השני הוא פיטר אותו. חייב להיות מתוחכם שעובד עלי בעיניים...

שנים חלפו, זכיתי למצא את אתרא קדישא הדין. והמינון ירד (עדיין לא הצלחתי להפסיק לגמרי באותו זמן) ויום א' עברה על המעביד רוח של טהרה והוא החליט לעשות בדק-בית ולחזק את הפילטרים... וראה זה פלא! בכל המחשבים הפילטר עבד והסיסמא (שרק הוא ידע אותה) עבדה לו והוא הצליח להעלות את הרמה... פרט למחשב שלי... וכשהוא שלח בקשה מהמחשב שלי לאיפוס סיסמא כי משהו השתבש שם הוא לא קיבל את הסיסמא למחשב שלו... זה הגיע למחשב שלי....

[color=red][size=18pt]

תגובתו? שינה את הסיסמא למה שהיה מלכתחילה, (אותה סיסמא שיש לכל חשבונות הבנק שלו ולמחשב האישי שלו ולכל מה שדורש סיסמא. ידוע לכל העובדים) ואת כתובת המייל, והעלה את החסימה לאותה דרגה שיש לכולם (רק אצלי היה צריך? שלי הכי פרוץ!) והמשיך בעיסוקיו ללא מיצמוץ בעיניים....

אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שבא הקב"ה ופוקח את עיניהם!

שלום גוני,

החזרת אותי לתקופת השירות הצבאי שלי. לאט לאט גיליתי עמדות ומקומות שיכולתי להשתמש בהם. בהתחלה לגימות, אבל אחר כך מרכזי שימוש של ממש...
הייתי שיכור. ההגיון לחש לי שעל מחשבי הצבא יש תוכנות בטחון מידע וכיו"ב, אבל אני מצאתי איך להשתמש, ובגדול. לא עמדתי בפני זה.
בשיא התקופה שזה החריף ממש - הועברתי מתפקידי לתחום אחר לגמרי, הרחק הרחק מהמשרד (בתפקידי השני הכרנו היטב).
המון זמן חשבתי באימה אם נתפסתי. שיחזרתי המון רגעים, הרצתי המון סיטואציות, ובסוף הגעתי למסקנה שכנראה לא נתפסתי, אלא שפשוט לא תפקדתי באותה תקופה והייתי נראה כמו זומבי (זה היה קשור לעוד דברים, אבל השורה התחתונה היתה אותה שורה בסופו של דבר). יתכן שעוררתי חשד - תלוי במידת התמימות של המפקד (שהיתה לו תכונה מעצבנת של לדון את כולם לכף זכות).

מה שאני רוצה לומר בכל זה הוא שאני הגעתי למסקנה שבדרך כלל, אם אין 'אקדחים מעשנים' של ממש, אנחנו רק מדמיינים שהנה-הנה הרגע הנורא הזה מהסיוטים קרה, בעוד האיש הטוב (יותר או פחות) שמולנו מוטרד מדפוס התנהגות מוזר שלנו ותו לא.
ובעיקר - שפחות משנה מה הוא יודע או לא יודע. אם הוא לא הצמיד אותנו לעמוד הקלון - כנראה שבמקרה הגרוע ביותר (שהוא יודע) הוא מבין ומאמין שהשיפוטיות אינה תפקידו. הפחדים מהבושה הגדולה רודפים אחרינו זמן רב מאוד (כמו בסיפור שלי), ומערערים כל פיסה יקרה ונדירה של שלוות נפש. אז פשוט - להרפות. זה הדבר הטוב ביותר להחלמה.

אוהב -
ידידך חו"ק

תודה רבה. הרבה חומר למחשבה והזמנה לשחרור נתת לי כאן.
יום טוב

משהו על (אי) קבלת הדין.
אולי פעם אכתוב לזה סוף אחר.

תיהנו.

טיסה ישירה

יחסית,  המקום הכי שקט בבית של סבא במושב חמד הוא על הגג. אם לא מחשיבים את  המטוסים על מסלול ההמראה של נתב"ג. על הנדנדה שסבא בנה לי שם יושבת אוריקי, שירשה ממני את החיבה לראות מפלצות מתכת מתרוממות באוויר. היא מסתכלת במבט ארוך.
"הם נוסעים רחוק, נכון?"
"כן".
"לאן?"
"לחוץ לארץ".
"כן, אבל איזה חוץ לארץ?  הוא" – היא מצביעה על ג'מבו של אל על – "לאן הוא טס?"
הצצה קצרה בסמרטפון מלמדת שהטיסה הזו בדרך ללונדון.
"איזה שם מוזר", טוענת אוריקי, "איפה זה?"
"זאת עיר רחוקה, ויורד שם גשם כל הזמן".
"גם בקיץ?"
"כן".
"אני לא אוהבת שיורד גשם בקיץ. אני לא אוהבת גשם בכלל. שחור ועצוב. כמו דודה ליאורה".
(היא מאוד רגישה לגילה, אומרת פסיכולוגית הילדים שאוריקי קוראת לה "אימא". וואלה).
אירבוס של לופטהנזה שואג מעל הראש וחוסך ממני את הצורך לענות לה. או ככה נדמה לי.
אני בודק בקדחתנות את היעד שלו. פרנקפורט.
"איך הם יודעים מתי לעלות?" היא שוב שואלת.
"מי?" אני נדרך.  אין לי כוח לשאלות הגדולות האלה. כולה בת ארבע.
"האווירונים. מה, יש להם שם שוטר, כמו ברמזור שהתקלקל?"
"לא", אני נושף בהקלה, "יש להם מגדל שאומר מתי מותר להם לעלות".
"ואיך הם מחליטים מי יעלה קודם?"
"המגדל אומר להם. תראי", אני נותן לה להסתכל במשקפת שסבא הרכיב שם בשבילי. שורת מטוסים עומדת בתור לפני מסלול ההמראה –בריטיש אירוויס בכחול מלכותי, רויאל ג'ורדניאן שחור כלילה, איר פרנס אלגנטי וסוויס אדמדם.  "את רואה? הם מחכים יפה, כמו שאת עומדת בתור למגלשה בגן שלך, וכל אחד עולה כשמגיע התור שלו".
"אבל אם מישהו דוחף, כמו עמי החזק?"
"אז לא יתנו לו להיות טייס".
עיבוד מידע.
גם הבואינג של בריטיש בדרך ללונדון. איר פרנס לפריס. טיסות ישירות.
"אבא, מה זה טיסה ישירה?"
"טיסה מכאן לשם בלי הפסקות".
סוויס מתחיל לרוץ על המסלול, לכיוון האופק המאדים.  היא חושבת, ואז מפוצצת את המטען.
"סבא נסע בטיסה ישירה לשמיים?"
"לא, אוריקי, זה לא בדיוק ככה".
(תואר שני במחשבת ישראל. באמת כל הכבוד על התשובה המנומקת).
שתיקה. המטוסים ממשיכים לשאוג באדישות.
"סבא אורי היה טייס, נכון?"
"כן".
"והוא היה קטן יותר מסבא יונתן?"
מהנהן. שיתנגשו באוויר, מצדי.
"אז איך נתנו לו להיות טייס אם הוא נדחף בתור למעלה?"
ואז קוראים לי בטיסה ישירה לומר קדיש. ככה זה כשאבא שלך עוקף את סבא בתור למעלה, ואתה נשאר עם הדודה.