רכבת משא גדולה עמוסה בציפיות עוברת עליי. מהקרונות מנופפים לשלום ההורים שלי, הילדים שלי, בת הזוג, החברה'הסביבה ותוכנית 12 הצעדים עם הציפיות הלא מציאותיות שלה. הכוח העליון, רחום שכמותו, נוהג בקטר, וקשה לו לסבול שגם הציפיות שלו דרסו אותי בדרך, כדרכו מאז היותי על האדמה. אז הוא עוצר את הרכבת ומסיע אותה אחורה, כדי לוודא הריגה ולהיות בטוח שהוא חיסל אותי לגמרי.

אשריך שזכית לכוח העליון, רחום שכמותו, שינהג בקטר שלך. אתה בידי טובות, רחמניות. "קשה לו לסבול"?! "הסובל - ומעלים עין"! "לוודא הריגה"?! ההריגה כבר וודאה! ולכן ה"מחיה מתים במאמרו" הביא אותך הנה! קשה? מאוד! אבל "אבינו אב הרחמן" רוצה רק להטיב.

מתחשק לך לעשות "וידוא הריגה" למחשבות השליליות? ערוך לעצמך רשימת אסרויותודה! והוסף להם מדי יום ביומו. (90 יום אמרנו?)

שלך באהבה

מתנת הנקיון

אתה לאתצליח לגרום לי לשנות את דעתי השלילית עליו. לא משנה מה תגיד. אני כועס ואני עומד על זכותי לכעוס, ואף אחד לא יקח אותה ממני בצרור סיסמאות אופטימיות

מתנת הנקיון: כך עונים את המעוקות?

גוני, אני לא במקום שלך, אבל אני מבין על מה אתה מדבר (או שאולי רק אין לי אומץ לדבר כמוך?). תודה על הכנות ועל החשיפה.

גם אני חייתי בסרט הזה. גם אותי ניסו לעודד בדרכים אלו. גם אני הפנתי את כל אותת ה"מעודדים" למיניהם להראות לי את ה... איך אומרים? "מה שרואים משם"...

סליחה גוני אם לא הצלחתי להתחבר לכאב... מה לעשות אני הרי אחד שלא יודע...

תודה על החיזוק חזק וקווה.
סליחה על ההתפרצות, מתנת הניקיון. בסך הכל רציתי להביע תסכול מההכרה שהתגבשה אצלי לאחרונה שכל הבלגן בחיי נובע ממערכת ציפיות מופרזת שהופנתה כלפיי בלי שמישהו טרח לחזק אצלי את הביטחון שאוכל לממש אותן. מערכת הציפיות הזאת מופנית גם מצד הכוח העליון, ולמה לא להודות בזה - גם מצד התכנית על שלל דרישותיה והגדרותיה. אין לי לאן לברוח משם, ואני מתוסכל מאוד. כיף לך שאתה רואה אור בכל מקום. אני לא שם ולא מאמין בזה במיוחד. לי זה נשמע כמו גיבוב של סיסמאות

גוני יקירי
אצלי ראיתי שרוב הציפיות שהפריעו לי. לא באמת היו של אף אחד, אלא בעיקר שלי מעצמי.

ת'אמת, יקירי וחביבי, הן שוחחנו אתמול. גם לי זה מאוד קשה. גם אני מתוסבך ומתוסכל עם עצמי והסובב. (ו-כן! קשה להודות בכך אך גם עם ה"כח-העליון". בושה וחרפה) והמילים שכתבתי נבעו מתוך כאב. ומתוך רצון לקבל את הדברים יותר מאשר להעביר אותם הלאה!

יקירי, עצוב לי, אבל בל נקדים את המאוחר, ראשית, גילוי נאות עבור כולם - כבר יותר מחצי שנה שאנחנו בקשר קרוב. הפוסט הזה נכתב כאן לאחר אישורך. אתפלל שיצאו הדברים מהלב ויכנסו אליו. התיישבתי לכתוב לך את המגילה הזו, כי אני אוהב. כן, פשוט כך.. אותה מילה מאוסה שלא הרשית שיאמרו לך כל השקרנים למינהו. אכפת לי ממך אני רואה את תנועות ידיך המנסות לסלק את קורי העכביש שאתה טווה במרץ סביבך וכואב לי עליך.

במהלך הקיץ הושטתי לך יד, אחרי עוד שסן של חילופי מהלומות עם אחד מהמחלימים הצעירים בפורום (כן, תמשיכו למלמל טקסטים עבשים מהספר הגדול...) פניתי אליך בפרטי ושאלתי אם אתה מעוניין לשוחח. משהו בנואשותך נגע בי. זעקותיך מבין לשורות כמו סיפרו לי על נדירותך. זיהיתי והזדהיתי עם טונות הכעס. למרות שפחדת וחששת ממני ולא נתת לזה צ'אנס בתחילה, כי בחשדנותך הצהרת שעליך הטריקים האלה לא יעבדו... היית משוכנע שתהיה האחרון שיתן לשכמותי לשלוט בך.... אשאר לעמוד על הרגליים כל חיי ולא אכנע. הסכמת ל... שבועיים.

ועמדת במילתך. (בגבורה) פצחת בשבועיים של פתיחות, התמקדנו בתחילה 'בשיחות'. העיקריות שבהן היו מסביב 'מה לעזאזל יוצא לך' (לי) מהדיבור איתי... אני מצידי חשתי בבנאדם דרוך.  לא פיספסת כל בדל אות שהיה יכול להתפרש כהוכחה ניצחת 'להשתלטות' שלי עליך. אינני זוכר ששוחחתי עם איש בצורה כל כך מחושבנת. בהכירי את כאבך הגדול מדדתי כל מילה. השקעתי מעט סבלנות. וקיבלתי חבר. איש שיחה מרשים, כאוב מריר, אבל באופן לא ברור הכל מתחבר לפסיפס אישיותי נוגע ומרהיב. איפהשהו בין סרטי המדע הבדיוני למצויירים...

בין כסה לעשור קפצת למים.  הצעתי ובאת. נבוך ומבולבל לחצת לי ת'יד וזהו. איזה כיף לך שישבת צמוד לדורון (נכון שנשענת עליו?!) לאט נרגעת. הגנבת אלי מבטים שהרגישו לי שאתה 'על הכביש', הסמסים תוכדי הקבוצה גם הם הועילו והתחלת לנשום. הסתלק לו הערפיח. זהרת. העזת עוד והכישרון הספרותי פרץ ממך. נפתחת בפורום לעוד חברים שהצטרפו לעגלתך הנעימה, האופק הפך לצלול עוד יותר כשמיזה שנים צלחת את רוב תקופת החגים ללא שימוש. עשית לא מעט, זכית בלא רגעים מחוברים ומשופרים, חברתיים משפחתיים וכמובן זוגיים.

אך אז נתקלת 'בתיקרת הזכוכית' שלך – המנוולים שצוחקים עליך בתוך הראש שלך עשו יד אחת והכשילו כל ניסיון שלך להתקדם. למרות שהיו רגעים שהצלחת להתעלם מהם, בשורה התחתונה הם עייפו אותך. בתחילה חשבתי שמבלי משים נלכדת ברשתם, פשוט שתית מהמים המלוחים כשציפית שייעלמו. אבל לא, ככל שאני חושב על זה נראה לי (אם אתה מתחבר קח, אם בלבלתי ת'מוח, אל תיפגע, זרוק, זכור אינני איש מקצוע, סתם טמבל שנהרסו לו החיים) שאתה צריך אותם. כן. אינך מוכן לוותר עליהם. אני יודע שזה נשמע פסיכי לחלוטין אבל פתאום הבנתי שלא רק שהטינה האיומה הזו משרתת אותך אתה ממש זקוק 'לקולות' הללו.

הפעם הראשונה שזה עלה לי לראש היתה כשהסברת לי שזה לא באמת קרה ככה... שהאנשים שצחקו עליך לא אמיתיים, אבל ההרגשה כן, וכשניסיתי להסביר לך שאפשר לנגן את הדיסק הזה אחרת וגילגלת אותי מכל המדרגות הבנתי שזהו קו פרשת המים האישי שלך. בכל פעם שצברת נקיות, ממש כשהתחלת לנשום מחדש, בא איזה דרעק התיישב לך בתוך הראש והתחיל לצפור. וזה לא משנה אם זו צפירת קטר של רכבת משא או משק כנפיים של דאון ללא מנוע. הרעש הוא אותו רעש, זבלים המנסים לשלוט בך ולהקטין אותך, ולמעשה אין לך ברירה יש רק דרך אחת לפעול, או למעשה לצרוח, מגעילים כיף לכם לראותי ככה? 

צר לי אחי המתוק, אבל יכול להיות שאתה מתפרנס מיזה? שמנגנון ההרס העצמי שלך מכוייל (זוכר את המד המעפן שהתחרפן לך בחתימה?) על התפוצצות ברגע שהטוב מתחיל אצלך? לא מאמין לי, חושב שוב שאתה 'משתעבד' אלי? תן לעצמך קצת זמן, קרא את הפוסט הזה מתחילתו ותראה במו עינך איך המוח הפצוע מגדיל ומעצים כל אתגר לממדים מפלצתיים, בלי קשר למציאות. בהחלמה למדתי שלמרות שאנו דומים ושווים בסך הכל, לכל אחד יש את המאפיינים היחודיים שלו, אחד מהסממנים היחודיים של המחלה שלך, הוא ההזדקקות לאנשים מקטינים מסביב, כך היא יכולה להלביש עליהם את כעסים שלך. וזה לא משנה אם זו תוכנית 12 הצעדים ביומיום או 12 היתושים בחופש...   

ואם אחרי כל החפירה הזו תגיד, יודע מה, קיבלתי. מה הפיתרון? אענה לך שאני לא יודע בוודאות (נבואה ניתנה לשוטים, לא לחכם כמוני) אבל יש סיכוי שאם תפרוץ פנימה, תתחבר יותר לקבוצות החיות, אפילו למפגשי אחד על אחד עם אלו שאתה מאמין בחיבתם המשא הכבד הזה יקל מעליך. בכל פעם שעשית משהו קיבלת תמורה, גם אם הוא לא נמשך לאורך זמן התגמול הגיע.

וביחס למה שקורה לך בתוך הראש, אם תקבל את 'האנשים' האלה, אם תסתכל 'לקולות' הללו בלבן של העין תחייך ותאמר להם, אין לי בכם יותר חפץ. הנזק שלכם הפך לרב מהתועלת, הכח שלהם עליך יפחת. בלי להילחם או לדחוק אותם עם כח רצון מהראש. להפסיק לגרד את הקליפה של הפצע הזה ולפתוח אותו מחדש... אני מאמין שיקרו לך שם דברים נעימים יותר. חשפת בפני קצת מהחלומות שלך, אתה ראוי להם. יש ביכולת האחד להגשימם. אין סיבה שהוא לא יעשה זאת עבורך.

לפני סיום כמה מילים ביחס לכח העליון. גם אני כעסתי עליו. התרסתי כנגדו. זה היה עדיף לעין ערוך מההתעלמות המוחלטת. כשהתנתקתי הייתי בדרך לאבדון. דבר איתו, לפחות כמו 'פקיד' הבנק שלך, למרות השירות הלקוי שלו, והעובדה שיש לו אחריות מסויימת ביחס מינוס שלך, אין לך ברירה, הרי את המצב הקיים אינך רוצה עוד... זכור, אתה זקוק לו...

אוהב.

תודה על המגילה הארוכה הזאת. אני קצת מבולבל ולא יודע מה לעשות עם זה.
אני מקבל את ההנחה שהקולות האלה הם לא אמיתיים, ושיכול להיות שמה שאני מרגיש ביחס אליהם לא נכון והם לא באמת רצו או רוצים להשתלט עליי, כמו שהרגשתי בצורה לא נכונה ביחס לאנשים אחרים. אני מוכן לקבל את ההנחה שהאופן שבו היה נדמה לי שפעם הדגישו יותר את החולשות שלי לעומת היתרונות שלי הוא גם שגוי. אני מוכן לומר לעצמי את זה בכל פעם שיעלה לי חשק להתמכר שוב לסיטואציות הכעס הדמיוניות כשכולם משתלטים על החיים שלי. ואז מה? זה יסתלק ממני מבויש עם הזנב בין הרגליים או רק יתקוף יותר חזק? זה יודה בתבוסה שלו או רק יוכיח לי שוב שאני אפס? מה אומרים למפלצת כזאת כשהיא מנסה לטרוף אותך? תודה שהיית כאן את מפוטרת? נראה לי שהיא לא תוותר בלי קרב. ואז מה אומרים לה?
יש לי יותר שאלות מתשובות כרגע. אני אלך לישון על זה קצת.
תודה על התשובה ועל חוסר הנכונות שלך להתיאש ממני. אני מתחיל לנסות את הרעיון הזה מחר, בתקווה שהכאבים  יהיו מצומצמים ככל האפשר. מקווה מישהו למעלה ידע לתת לי את המילים הנכונות כשהמפלצות יבואו לבקר מחר

גוני היקר
אולי כדאי לך לחלק את הציפיות לכמה מחלקות
למה אני מתכון ?
אני יודע שלהרבה אנשים פה ברגע שהם נרשמים לאתר או מתחילים אם 12 הצעדים
יש המון ציפיות
שכל פגמי האופי שלהם יעלמו
שהחיים שלהם ישתנו מקצה לקצה
שיעלמו להם חלק מהצרות
שזה הכל טוב ויפה ויכול להיות שלחלק מהם זה גם עובד
אבל כמו שאנחנו יודעים זה לא עובד לכולם
לי כבר אין  ואולי אף פעם לא היה  שום ציפיות מהפורום מהחברים ומהתוכנית
חוץ מציפיה אחת
כל עוד שאני פה פעיל- אם יותר או או אם פחות
אני מצפה להשתמש בתאוה  פחות מאשר אם אני לא פה  
ובזה זה נגמר !!!
כל היתר זה רק בונוס 
(והאמת שיש גם לפעמים הרבה בונוסים )
זה לא אומר שאין לי ציפיות אחרות בחיים -אני רק פשוט לא משליך או משייך אותם לכאן
אם יש לי ציפיות בחיים -אניברך כלל  יודע מה צריך לעשות כדי שיתגשמו
אם אני עושה את כל מה שצריך ועדיין מתבדה -לא מאשים את עצמי בכלל
אם אני לא עושה את מה שצריך ומתבדה -מאשים את עצמי
אבל בשום פנים ואופן לא מחבר את זה עם המלחמה שלי בשימוש
ועם הפורום התוכנית והחברים
המידור הזה של הציפיות גורם לי בכל אופן
בכל מה שקשור למלחמה עם הפורנו אונניות וכדומה
להרגיש תמיד טוב ועומד בציפיות  (גם אם אני מועד ) כל עוד שאני פה בפורום

guni כתב on 26 נוב' 2013 21:50:

גוני, אני יכול לתאר לך איך זה עובד אצלי, בטיפולים שאני עובר.
כשאני מבין שהמפלצות הן מפלצות, ואני זה אני, יש לי אפשרות לנהל סוג של דיאלוג אתן. אני שואל: מאין באתן? מה אתן רוצות? מה האינטרס שלכן? מי הביא אתכן לכאן? ומניח להן לענות על השאלות האלה (כלומר עובר צד ומנסה לחוש את המקום שלהן ולענות בשמן). אני מנסה לדמיין גם איך ייראו החיים שלי בלעדיהן. איזה מין אדם אני אהיה.
בהדרגה אני מגלה שהמפלצות הן כאן לטובתי. שאני הזמנתי אותן וגידלתי וטיפחתי אותן. איפשהו רחוק בעבר גיליתי שאפשר להרוויח באמצעותן משהו, ונתקעתי על האסטרטגיה הזו, וכשהיא לא הצליחה הלכתי עליה עם יותר כוח, בלי להבין שכדאי לי להחליף.
זה נורא מקומם: לא מספיק שאני כאן הסובל הראשי, עכשיו גם מאשימים אותי בסבל הזה? אבל אם אני רוצה להפסיק לסבול, אני מוכרח לקבל את המציאות כמו שהיא.
כשאני מבין שאני "מרוויח" משהו מהמפלצות האלה, יש לי אפשרות להגיד להן תודה על השירות שהן העניקו לי לאורך השנים. הרי הכוונה שלהן הייתה טובה בסופו של דבר. ואני יכול גם לשחרר אותן כעת. לומר להן: תודה רבה, אבל עכשיו אני מנסה לצאת לדרך חדשה. מחפש שיטות אחרות להשיג את אותם הישגים שהשגתי באמצעותכן המפלצות.

למשל: אני כעסן גדול. כל דבר הכי קטן מכעיס אותי. לא רק דברים שעשו לי אישית, גם סתם עוולות ברחוב. בטיפול אני מגלה שיום אחד בגיל שנה או שנתיים או שלוש הייתי במצוקה, והגבתי בכעס, והתגובה של אמא שלי הפתיעה אותי: היא מיד ניסתה לפייס אותי ולהרגיע אותי. השגתי ממנה משהו שלא הייתי יכול להשיג אחרת. אז בפעם הבאה הגבתי שוב בכעס, ושוב ושוב, ובכל פעם זה התחזק: אני מגיב בכעס, וזה מיד מפעיל את אמא שלי. יש לי שליטה עליה. אני יכול לקבל מה שאני רוצה בלחיצת כפתור.
מאז גדלתי, ועם אמא שלי אני מדבר בקושי פעם בשבוע, אבל החיווט השגוי הזה נשאר בראש שלי: כדאי ומשתלם לכעוס. הפנמתי את הכעס כל כך עד שאני לא רואה אותו עוד כאסטרטגיה שבחרתי בה, אלא כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, מהחיים שלי. אבל אם אוכל להושיב את הכעס לשיחה (אפשר גם לנהל אתו חליפת מכתבים), אגיד לו מה קשה לי אתו, ואענה בשמו מה הוא רוצה ממני, יש סיכוי שנוכל לפרק לאט לאט את השותפות הזו. כשמפלצת הכעס תתעורר ותשאג אני אנסה לזכור שמדובר בסך הכול בשאריות מהעבר, בטיקים בלתי רצוניים של הנפש, אבל זה לא אני, וכיוון שזה לא אני, אני לא מוכרח לפעול מתוך הכעס.
זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך. המפלצות ימשיכו לנסות לתקוף ולפעמים יתפסו אותי לא מוכן ובשכחה גמורה של כל מה שלמדתי עליהן. אבל לאט לאט מתרחשת ההיפרדות הזו. אני מתרגל לראות כל תגובה קשה שלי כחלק מהחיווט השגוי, וזה קוטע את לולאת ההיזון החוזר שמפרנסת אותו. אני יכול להתפלל, להאמין שתיתכן מציאות אחרת. להאמין שאני יכול לפשוט אסטרטגיה נפשית אחת וללבוש אחרת. שלמרות שחשבתי שהכעס הוא חלק מהמהות שלי ובלעדיו אני כמו לוחם שהפשיטו אותו מכל כלי נשקו, המציאות היא שהכעס הוא רק חלק מהזהות הנוכחית שלי, ושאפשר להחליף זהות.

לילה טוב. היה לי יום טוב. לא נקי, כי הצצתי וגלשתי. אבל נטול כעסים. בכל פעם שהמפלצות באו להתנחל לי בראש אמרתי להן באדיבות אבל בתקיפות: "השירותים שלכם אינם נחוצים לי יותר" (פעם שמעתי את המשפט הזה בסדרת דרמה, כשנשיאת ארה"ב משתמשת בו כדי לפטר את העוזר הפוליטי שלה). והן אמנם הרפו. אני לא יודע אם זה יעזור לי מחר, אבל היום זה עבד.
מה עושים כדי לא לגלוש ולחפש ריגושי פורנו זה כבר עניין אחר, או אולי אותו דבר? אולי גם כאן אפשר לומר להם "השירותים שלכם אינם נחוצים לי יותר", והם ירפו וילכו?
תודה לכל מי ששוחח, הגיב וחלק מניסיונו.
ליל מנוחה וחנוכה שמח!

נראה לי שהפורנו לא ישתכנע שהשירותים לא נחוצים. הרי בסוף זה תמיד נגמר שם, בבית השימוש... 

וברצינות, אצלי זה לא עבד לאורך זמן. רק כשהייתי מוכן להתחבר לכוח עליון, למסור לו את חיי, היו לי הביטחון והשלווה הנדרשים כדי לא להזדקק לשירותי המפלצות והפורנו.
ובצעד 4, אם אני מבין נכון, אני ממפה את כל משפחת המפלצות שלי,  כדי שאוכל בהמשך לבקש מאלקים לסלק אותן מחיי או להחליש את השפעתן עליי.

היה יום די טוב. יצאנו עם הילדים, והיו כמה סיבות ברורות שהיו שולחות אותי להתפרצות כעס. אבל זה לא קרה. ואשתי העירה על זה בחיוב כשהיינו בדרך הביתה. אולי לא יעיל לטווח הארוך לפי הניסיון שלך, דוקטור, אבל ליום אחד מבחינתי זה גם טוב. לפחות גם מחר