היה לי יום מחורבן ומסריח. יצאנו לטיול משפחות ולא נהניתי ממנו במיוחד. הסתגרתי בתוך עצמי לאורך רובו של היום, מקטר קוצני ומריר. אשתי כמובן נפגעה מזה, אבל כמו שהיא אמרה לי אחר כך זה היה פחות גרוע מהפעמים הקודמות, ובעיקר הצטערה על מה שאני מרגיש. הכעסים הישנים כולם באו לבקר ונשארו לא רק לתה, אלא גם לארוחת ערב ולינה, עם אופציה להארכת השהות באופן בלתי מוגבל, כמו הגמדים החוצפנים שפולשים לביתו של בילבו בתחילת ההוביט, מרוקנים לו את המזווה ועוד מגייסים אותו למלחמה שלהם בדרקון. כבר הייתי מוכן להתחייב לעשות הכל למשך כמה שבועות כדי להיפטר מהאיכס הזה , אולם כשהובהר לי שעליי להשתתף בקבוצות לשם כך ובלי זה לא אוכל להתקדם, החלטתי להמתין עד שיהיה יותר רע. לא רוצה להכניס אחרים וזרים לחיים שלי, לחשוף בפניהם את המידע האישי ביותר שלי ובכך להעניק להם שליטה וכוח עליי. לא מוכן לתת בהם אמון. כבר הייתי בסרט הרע הזה יותר מדי פעמים, וחטפתי על הראש. הולך לישון עצבני וכועס, בידיעה שהרע מכל עוד לפניי.

ניסיתי היום תרגיל בהסרת הגנות. עליתי על טרמפ מהישוב שלי לכיוון לא כל כך רגיל, כי הנהג שאני די מעריך אמר שיהיה קל לתפוס טרמפים מהמקום שהוא מגיע אליו עד למקום העבודה שלי. ירדתי במקום שהוא אמר ולא ראיתי מקום נוח לעצור. הרגשתי אפס וטיפש שלא הקשבתי לקול הפנימי שלי שהזהיר אותי ולא הלכתי על בטוח כרגיל. חיכיתי שם כמעט 45 דקות, מתוסכל ורותח על כל העולם, זה שתמיד מעודד אותי לקחת סיכונים וללוותר על ההגנות שלי כי הן תוקעות אותי. בסוף עצרו לי לכיוון הכללי של העבודה שלי.ץ חיכיתי עוד 20 דקות במקום אחר ועצר לי טרמפ שהגיע די קרוב למקום שהייתי צריך. סך הכל לקח לי שלוש שעות וחצי. לפחות חצי שעה-שעה יותר מהמזמן שהייתי צריך להגיע אם הייתי נוסע בנתיב הרגיל, אף על פי שלא היה לי טרמפ שקבעתי איתו מראש.
אני רותח על עצמי שבמקרה הזה נכנעתי ללחץ פנימי של קולות שלגלגו עליי ואיימו עליי שאם אני לא אשתחרר קצת אני לא אגיע לשום מקום, כמו שתמיד רמזו-אמרו-לעגו לי, וכמו שהרגשתי רע להודות לפני הנהג ההוא שאני לא מרגיש נוטח לחכות לטרמפים במקום שאני לא מכיר. שונא את עצמי על חוסר עמוד השדרה הזה, ולא מתכוון בשום פנים להיכנע אי פעם ללחץ לוותר על ההגנות שלי. צריך אותן והן שומרות עלי, ואף אחד לא יהיה שם כדי לעזור לי אם אני אנטוש אותן. אני ואך ורק אני יודע הכי טוב מה טוב לי

גוני, זאת אומרת שבדרך כלל לוקח לך 3 שעות להגיע לעבודה וזה בסדר???
שתהיה לי בריא...
אבל זה היה יוצא טוב והיה לוקח לך, נניח,  שעתיים?
יכול להיות שהיית אומר שאתה שונא את זה שאתה לא מצליח לתת אמון במי שרוצה לעזור לך, גם שמדובר בדברים הכי טריוויאלים ובגלל זה סובל לפעמים?
ואם לא היית מנסה לא היית יודע שלא טוב לנסוע משם.
אז תפסיק לבקר את עצמך כל כך בחומרה על כל דבר פעוט ולתת לכל דבר פרשנויות מרחיקות לכת
במחילה, כמו שאומרים אצלכם

היום היה לי טרמפ מאורגן. לקח קצת יותר משעתיים עד שהגעתי, וזה היה מוקדם בחצי שעה לעומת מה שהיה  אתמול. אבל היום היה די שמח ורגוע, כי עשיתי את מה שרציתי בעצמי. עדיין תוקפים אותי כעסים על אנשים מפעם, ואני משתדל לבקש ויתור עליהם תמורת דברים טובים יותר. לא כל כך מצליח לי, כנראה כי אני רוצה להרגיש חזק וגיבור ונלחם נגד כל הרעים שבוגדים בי ועושים לי רע.
אגב, אהבתי מאוד את מה שפורסם במייל החיזוק היומי היו ם או אתמול:
------

מייל מאלוקים

אל: אליך

תאריך: היום

מאת: אלוקים

נושא: אתה

בעניין: החיים

שלום לך, כאן אלוקים. היום אטפל בכל הבעיות שלך בשבילך. אינני זקוק לעזרתך. שיהיה לך יום נעים.

נ.ב.

ותזכור בבקשה – אם אתה נתקל בחיים במצב שאתה לא יודע  איך להתמודד איתו, אל תנסה לפתור אותו בעצמך! אנא, העבר אותו לתיקיית "דשעא" (דברים ששייכים לעבודה של אלוקים). אני אטפל בזה כשיגיע הזמן הנכון. כל בעיה תיפתר בעיתה – בזמן שלי, לא בזמן שלך.
אני אוהב אותך.


אולי יום אחד אני אצליח להאמין בזה  ולבטוח ברצון הטוב שלו. כרגע אני לא כל כך בטוח בזה.
לילה טוב

היום דווקא נזכרתי בך... בפרשת השבוע:

הבוקר נפלתי בשיחת וידאו עם מישהו שהכרתי פעם. אחרי זה קמתי במהירות והלכתי לחברותא קבועה שיש לי בנתיבות שלום. בפרשה הזאת הוא כותב שאדם צריך תמיד לזכור ש"בי אדוני", כלומר, שה' נמצא איתו בכל מצב, וכן שהוא אוהב אותו ושהיסורים באים עליו לטובה (נדמה לי שהוא קושר את זה לפסוק "כי כמוך כפרעה"). ואפשר גם לבקש להיות במצב של "היש לכם אב או אח", זאת אומרת להרגיש שה' קרוב כמו אב גם אם לא נמצאים בפועל במדרגה הזאת, אלא בצורת השאלה והלוואה.
אז זה מה שאני מבקש כרגע, שיהיה איתי גם אחרי הנפילה ושאאמין שהוא נמצא איתי גם במצב הזה. על האבא הספציפי שלי די כעסתי כל השבוע, אבל את זה אני מוכן להעביר לתיקית הדשע"א (דברים שהם עבודה של אלוקים). אני מוכן לתת בו אמון שהוא יפתור את זה בצורה הטובה ביותר בזמן המתאים.
מתנת הניקיון, איך נזכרת בי בפרשת השבוע?
כאמור, נפלתי אבל אני לא מיואש. די מפליא אותי, בהתחשב בחוויותיי אחרי נפילות בתקופה האחרונה. כנראה באמת יש לי מתנות טובות מלמעלה. מבקש רק שיתמיד.
שבת שלום

מבין אותך גם אני נפלתי אחרי 100 יום, איני מרגיש רע, אבל קשה לי, לאט לאט אני מרגיש טוב יותר ויודע שהוא איתי לאורך כל הדרך...
אני מתחיל להפנים שהוא איתי והתוכנית עוזרת לי להבין זאת יותר טוב על ידי דיבור איתו ורצון לחיבור אמיתי יותר מאי פעם.
שבת שלום

תודה ברודר.
לי אישית אחד הדברים שהכי מפריעים ליצור איתו קשר טוב היא המחשבה המתמדת שכל הטוב שניתן לי (וניתן לי הרבה טוב), בסופו של דבר יילקח ממני בתור קנס על כל המעשים הרעים שלי, וככה במקום לחיות באסירות תודה (או באסירותודה כמו שיהודי חכם וטוב כותב כאן על עצמו) אני חי בחרדה מתמדת מתי יפול עליי האסון, מתי יקחו ממני את כל זה כעונש. אשמח להשתחרר מצורת החשיבה הפולנית הזאת.
עוד מישהו מכיר את זה?
שבת שלום

"עוד מישהו מכיר את זה" - אתה אמיתי? כל מי שדיברתי אתו על זה מכיר את זה היטב.
ברור שאלוקים רק מחפש דרך להיכנס בי. הרי עשיתי כל כך הרבה דברים רעים.
אבל התכנית לוקחת ממני את רגשות האשמה וממירה אותם בחוסר אונים. בלי רגשות האשמה אני פחות עסוק באסונות שאמורים לקרות לי.
מה הרווחתי מהפולניות? כמובן - שליטה. אני לא עושה מה שצריך, אבל אני לפחות יודע שמגיע לי עונש. אולי אני לא חייל טוב אבל בתור מנהל חשבונות של אלקים אני דווקא אחלה. אני מתקמצן בשמו על כל הדברים הטובים שהוא יכול לתת, כדי שלא יבזבז אותם על מי שלא מגיע לו. אולי ככה הוא יאהב אותי? ומי יודע, אולי הוא פולני בעצמו, ואז אוכל לנוח אתו בקבר?

אחח, דוקטור. פולני ומתוק כמו הגזר על הגפילטע פיש. מה חבל שלא אוכל להגיע ליום ב הקרוב.
וברצינות: חוסר האונים נשמע לי באופן חשוד כמו התרופה לכל בעיה - מנזלת ועד אלצהיימר. קצת מרתיע, למען האמת, תמורת הצורך לוותר לתמיד על חלק מהישות שלי, כמו שכתבו על זה במאמר ביקורתי על 12 הצעדים באחד מעלוני השבת (הרב יניב חניא, עולם קטן)

אפשר גם להפוך את זה:
אם היית יודע שאם תוותר על חלק מהיישות שלך, תהיה לך תרופה לכל בעיה, היית מוותר?

לגבי המאמר בעולם קטן - שיהיה לו לבריאות. לי אין ספק שאני מכור. למעשה אבחנתי את עצמי ככזה כבר לפני 20 שנה (לא מזמן קראתי ביומנים שלי). רק לא ידעתי את הפתרון. בדרך כלל מי שמגיע לפה ונשאר זה לא בגלל שהוא היפוכונדר נפשי ומשתוקק לאבחן את עצמו כמכור.

(וגם אני מאוד אשמח לעשות אתך איזה דיבור צפוף. יהי רצון שתוכל להגיע)

התחיל יום ממש זוועה. הלכתי בגשם לפני הזריחה לטרמפ שלא הגיע. התפללתי. מאז ממתין לטרמפ שיוציא אותי. קפצתי לקרובים מתוך תקווה שיביאו אותי לפחות לכיוון. לא אמור לחזור לפני תשע הלילה במקרה הטוב, כי  לומד עד מאוחר. מצב הרוח שלי רע במיוחד, ומרגיש שאני קורבן להתעללות

יצאתי איתם. לאחר שעתיים בערך כולל אוטובוס הגעתי לעבודה. בדרך מהתחנה הספיקו משמיים להוסיף דובדבן על הקצפת שהכינו לי הבוקר, ורוח העיפה לי את הכיפה כך שהיא נרטבה לגמרי. אבל מה זה חשוב - כולי כבר רטוב, כולל הגרביים להחלפה שלקחתי ושמתי ברוב חוכמתי בכיס של המעיל שנרטב.
אז כן, היו הרבה דברים טובים ואסירי תודה בדרך - העובדה שאשתי סידרה לי את הטרמפ, שהיה לי איך להגיע באוטובוס וכן הלאה. אבל הגירעון של כל כך הרבה שעות בעבודה שצברתי מאז תחילת החודש בגלל חנוכה והבוקר, העיכובים האינסופיים בדרך לעבודה שאני חווה שוב ושוב ושוב מאז השבוע שעבר מעוררים אצלי חשד כבד שמתעללים בי. ומשום מה על התעללות לא בא לי להודות. מצטער אם זה נשמע מוזר למישהו

בס"ד


וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם.
גמני...

סליחה על ההתפרצות.
גם אני ראיתי בשבת את הכתבה נגד 12 הצעדים וזה עשה לי הרבה מחשבות.
מה אתם אומרים. הוא צודק או לא? יש דברים שצריך לסייג?
בשמחה 66.