מכיוון שאני מכבד את עצמי, אני לעולם לא אשלים עם היותי מריונטה של מישהו. אין סיכוי בעולם שאני אשלים עם זה, ושיישרף העולם.
ליל מנוחה לכולכם

guni כתב on 22 דצמ' 2013 20:51:


ראשית בין אם תרצה או לא תרצה, אתה יודע על עצמך שאתה מריונטה של התאווה כיום (נכון?)
זה בהחלט לא מכובד להיות מריונטה של בן אדם, אבל כמה ששמעתי את זה המון פעמים, וזלזלתי בזה בדיוק כמוך, להיות מריונטה של אלוקים, זה משהו אחר לגמרי.
זה לא אומר שאתה מנשק לו תרגליים, זה לא אומר שאתה מאבד את כושר החשיבה העצמאית שלך, זה אומר שצלם האלוקים מתחיל להבהיק!
אלוקים זה לא בן אדם, זה משהו שאנחנו לא יכולים בכלל לתפוס!
אני לא אגיב יותר כי אני כנראה ממש עצבנתי אותך =(
איך שלא יהיה אני מאחל לך המון החלמה,גמילה, בכל דרך שהיא באמת לא מעניין אותי מה הדרך, העיקר תשיהיה מאושר גוני!

להיות מריונטה זה להיות מריונטה, ולא מעניין אותי של מי.
זה לא מכובד כך או אחרת.
כל דבר אחר שיגידו לי לא נשמע לי אמין

וכל האמירות על "אנחנו יכולים לקבל את זה או להילחם בחוסר תוחלת בזה" נשמעות בדיוק, אבל בדיוק כמו המורים הבני אלף שהיו לי, שהכריחו אותנו לעשות כל מיני דברים ורק אמרו לנו: "אתם יכולים לאהוב את זה או לשנוא, אבל תהיו חייבים לעשות את זה". שיישרפו

guni כתב on 22 דצמ' 2013 21:18:


אוהב אותך גוני! מתפלל שתצליח במעשי ידיך, ותחלים/תיגמל.
אני מזדהה לגמרי עם מה שאתה אומר, הייתי בדיוק כמוך (אני לא אומר שהתקדמתי למשהו טוב יותר או משהו, אני רק מציין שהיום אני שונה)

היום אני יודע שאותו אחד שמושך בחוטים שלי, שם למעלה, עושה את זה לטובתי.
כ"כ הרבה פעמים ניסיתי לבד וסיימתי כערמת בדים וקיסמים על הבמה.

כואב. הכי עצוב הוא להיות מריונטה של חולרות שמעולם לא היו. או שמא נשרפו מזמן.. מתפלל. מאמין. אוהב.

קמתי במצברוח קצת יותר טוב. טרמפ עם חבר ושיחה נעימה. הגעה מוקדמת. הכעס עדיין מבעבע אי שם בפנים והוא יצא מתישהו. אין לי ספק בכך.
אני מודה לכל מי שהגיב פה. יפה לכם שהפנמתם את הערכים והרעיונות של התכנית. לי אישית זה עדיין נשמע כמו מקהלה שמדקלמת מדף מסרים, וזה קצת מפחיד אותי. אין לי אמון בהגדרה בכל מי שמתיימר לשחק בי כמו מריונטה, ואין הבדל מבחינתי אם מדובר בבן אדם או באלוהים בכבודו ובעצמו. בסופו של דבר, את מחיר הפשלות שלהם כתוצאה מהמשחק הזה בי אני ורק אני משלם

סליחה, אבל אולי תוכל לפרט, מהו המחיר? וכיצד אתה משלם אותו?

כל נסיבות חיי שהובילו אותי ללא בחירה וללא ששאלו אותי אל עברי פי פחת (קרי: המקום הזה). על המחיר הזה אני מדבר. אלא אם כן תגידו לי שזה בעצם אני אשם, כי אני לא מוכן לקבל על עצמי את הדין ולצאת בריקודים על הגמול הטוב שקיבלתי עם המתנה היפהפיה של ההתמכרות לסקס.

אני שומע הרבה מאד כעס (שהוא מובן מאד), ואני שואל את עצמי, האם היית כועס באותה מידה, אם היית נולד בעל מום וכדו' או שהיה קורה אסון חלילה וחס, או שהכעס על ההתמכרות הוא גדול יותר.

בכל אופן, אולי עוד לפני ההתמודדות עם ההתמכרות, כדאי יהיה להתמודד עם עצם הכעס.

טוב. נרגעתי קצת.
בשיחה סמסית קצרה הגעתי לתובנות הבאות:
א. כעס הוא רעל.
ב. יש לבדל אותו ממני.
ג. אי אפשר להרשות לו שליטה עליי.
ד. הפעולות לא נועדו לאפשר לאחרים שליטה עליי, אלא למנוע שליטה של הכעס עליי.
ה. הפעולות אמורות לעשות ההיפך ממה שהכעס רוצה לגרום. לדוגמה: המטרה היא להרחיק ולבודד, ולכן יש לעות פעולות שמקרבות או מתעניינות באחרים.
ו. במקרה שהכעס תוקף (בדרך כלל זה קורה לי בנסיעות, כשהפורנו לא זמין) כדאי לסמס למישהו שמסוגל להכיל את מצב הרוח הרע שלי, לשנן לעצמי שה גל הזה יעבור מתישהו, או לכתוב על נייר דברים מרגיעים או את התחושה עצמה.
ז. אנסה את השיטה הזאת עד סוף השבוע הבא.

הערה: לא כל כך מאמין בסעיף ד, אבל אני אנסה את זה למרות זאת.

תודה למי שניסה לעזור.
ליל מנוחה

ווואו!

גוני
לימדו אותי שהרגשת חוסר האונים צריכים לבוא שלובה יד ביד עם ההרגשה שה' מרחם עליי ונמצא עמי בצרה שלי. להביא אותי לקבלה עמוקה של עצמי, כי אני יודע שפשוט כך נבראתי, ולא אני בראתי את עצמי. אם חוסר האונים מביא אותי לכעס, כנראה שאני לא באמת מקבל את עצמי. היצור הזה, שאני בטוח שמחכה לי מעבר לפינה כדי להעניש אותי ולגבות מחיר מלא על הפשלות שלי, הוא בעצם אני, רק שאני לא מעז להודות בזה, ואני משליך את אי-הקבלה שלי על מישהו אחר.
ועוד: אם אני מתקומם מול הגילוי שאני חסר אונים, כנראה שאני לא מוכן להודות בחוסר האונים באמת. אני חושב "אמנם אני חסר אונים, אבל אני לא אמור להיות חסר אונים". רק אם אוותר על הנחות היסוד שלי (שלא לומר דרישות מוקדמות שלי) על מה שאני אמור או לא אמור להיות, ואסכים לחיות את החיים שלי בדיוק כמו שהם, אזכה לכניעה, לקבלה, ולחיבור. באופן הזה חוסר האונים מביא דווקא לשמחה ולקבלה, כי דווקא אז הנשמה יכולה להאיר יותר, בלי האזיקים שמניח עליה האגו. כשדוד המלך אמר "והייתי שפל בעיניי" זה לא היה באווירת נכאים ואבל, אלא מתוך שמחה גדולה וריקודים בכל עוז.
עמדתי לכתוב "תפוזים" אבל יש לי משהו הרבה יותר טוב בפה ברגע זה: קליפות הדרים מסוכרות!

אשתי שתחיה גילתה לא מזמן באתר של טיפים שאפשר להרתיח קליפות תפוזים בסיר ולהשתמש בנוזל הזה לניקוי. מניסיון, זה מנקה את הכירים הכי מלוכלכים די בקלות, העברה פשוטה וזה נוצץ, כמו בפרסומות, רק בלי חומרים כימיים בעייתיים.
לא יודע למה כתבתי את זה. אני כרגע עדיין לא מוכן לקבל את מה שכתבת.
יום טוב