אנינעובר על ספר איוב פעם בשנה בערך. עם רש"י . פעם ניסיתי לעבור על זה עם הרמב"ן, אבל לא השלמתי הכל. אני חושב שאני מבין לא רע את מה שהולך שם, ומודע לזה שאין שם תשובה ברורה לבעיה. צר לי אם מה שאני כותב מרגיז אותך, אבל אם לימוד לעומק אמור לגרום לי לשקר לעצמי שיש תשובה לבעיה שספר איוב מעלה, ושקיימת בחיים של כל מי שנקלע לסיטואציה המבורכת שהביאה אותנו לפורום הזה אז אני שמח שלא למדתי לעומק.

לא עבר עליי משהו קשה יותר מהממוצע לרוב המשתתפים כאן.אולי אפילו קל יותר. אני מעלה כאן בעיה ישנה שאף אחד לא ימצא לה פיתרון כאן - כולנו נרקנו למצב הזה מחוסר ברירה , כולנו סובלים מהצורך לחיות חיים כפולים. זה מונע ממני לשורר שירי תהילה לכוח העליון שהואיל בטובו לזרוק אותי לבור השופכין הזה, רק כדי שאתחנן אליו שיוציא אותי משם. לא הגון, לא יפה, לא מוסרי.

אכן. לעולם לא נבין. רק רציתי להדגיש למה אני כל כך כועס, ולמה לא תצליחו להוציא ממני שירי הודיה לכוח העליון על כל הזבל שלתוכו הוא דחף אותי.
ואתה לא מעיק

הוא או גורמים מטעמו משחקים בנו. ובכל זאת באים אלינו בטענות - הוא, המורים,ההורים, החברה. ושוב אני אחזור על זה כמו תוכי: עובדה שאנחנו משקיעים כל כך הרבה בהסתרה. זה משחק מלוכלך ולא הוגן. איוב צועק את זה בכל מיני מילים יחדיאיות שעושות את החיים של המפרשים קשים, ואני הקטן אומר את זה בדרכי העילגת.

אוהבים.

גוני, לא ראיתי בשום מקום תנאי בתכנית שצריך להגיד תודה על ההתמכרות. רוב האנשים שאני מכיר חושקים שפתיים ומשתדלים לקבל את המציאות, אבל מכאן ועד לאהוב ולהלל אותה ברור שרב המרחק. למה אתה בוחר להעלות את זה שוב ושוב כתלונה שלך על התכנית?

אני הבנתי שזה מה שאנשים מתכוונים כשהם משתמשים בביטויים הרגשניים בסגנון "אבלה אוהב" וכן הלאהכאילו הם מתעלמים מהשאלה מי הביא אותם למצב הזה וכאילו מודים לו על זה. , 
אני מתקשה לקבל את הביטויים האלה, מכיוון שהאבלה האוהב הזה הוא זה שדחף אותי למצב הזה, מה שמעלה אצלי כמה סימני שאלה על האהבה הגדולה שהוא רוחש.

גוני יקירי.

אני קורא המון זמן את הדברים שאתה כותב, אני מרגיש טיפלה ומזדהה עם הכאב העצום שלך.

אני באופן אישי לא הכי מבסוט (בלשון המעטה) מההתמכרות שלי, על אף שאני כן שמח שעל ידה אני זוכה לדברים נוספים טובים שקורים לי בזכות התוכנית והצעדים.

כאבא לילדים אני מכיר את הסיטואצייה שאני ימנע מהילד משהו על מנת שהוא יבוא ויבקש, לי באופן אישי זה עושה טוב שהילד ביקש ממני ונתתי לו, יכול הילד לטעון למה קודם לא נתת לי, למה חיכית שאבקש, כעת אני כבר רעב, ועוד טענות רבות.

לימדו אותי שאצלו זה אותו דבר, התמכרות זה סיטואצייה שאני נמצא בה כעת, ההתעסקות שלי כעת במי הביא או דחף אותי לשם לא תעזור לי, על אף שזה נושא שאפשר לנתח אותו, אבל לי אישית מרגיש שאני חייב להיות בריא יותר בשביל זה, התפילה שלי אליו מעומק הלב בכל יום בכל שעה שיוציא אותי מזה רק להיום, היא עובדת לי חזק, אני כן חושב שהוא מחכה לזה, הוא מחכה שנפנה אליו.

מקווה שהובנתי, זה בא מהלב.

אוהבים

בוקר טוב.
גם אותי לימדו שאני לא צריך להתעסק במי הביא אותי לכאן אלא באיך לבקש ממנו לצאת. ככה דיקלמתי לעצמי כל החיים. שיטת החינוך/אילוף הזאת הצליחה, אבל התוצאות של הדחקת התסכול ידועות. אני לא בא לזלזל במה שאתה חווה. אני פשוט רואה את זה אחרת.
ודוקטור, יכול להיות שאף אחד כאן לא מתלהב באמת ממצבו. אבל כשאני רואה טקסטים כמו זה
http://forum.gye.org.il/index.php?topic=2804.msg29462#msg29462
"בדיוק כפי שאבאלה תכנן", שם הוא באמת נשמע לי כאילו הוא מודה על עצם המחלה, אני מרגיש צרבת, מבלי לבטל או לזלזל במה שהכותב התכוון. אני אפילו מאמין לו שזה אמיתי לגמרי אצלו וזאת החוויה שלו, ואני מכבד אותו על זה, ויופי לו שהוא מרגיש מפויס ושלם. מה לעשות, בהצטברות התחושות לאורך חיי כרגע אצלי זה מעורר דחייה וסלידה וכעס על מי שבנה לי את המלכוד הזה. החשש הכבד שלי הוא שיגידו לי שצורת הסתכלות כזאת היא התוצאה הרצויה כאן, ואני אשיג אותה כמו כל המטלות שנדרשו ממני לאורך החיים - אימוץ חיצוני של העקרונות ברמת הסיסמה השטחית וכעס פנימי מצטבר על הכפייה עד להתפרצות המכוערת הבלתי נמנעת. מהתבשיל המקולקל הזה אכלתי מספיק. ורק להבהיר: את המשפטים האחרונים כתבתי באמת בלי שמץ של כעס או רוגז, ובצורה העניינית ביותר.  מקווה שכך גם יבינו אותי

guni כתב on 30 דצמ' 2013 18:49:

guni כתב on 27 דצמ' 2013 13:51:

לאור שני הציטוטים הנ"ל רציתי לשאול

מכור לתאוה זה נקרא לתיאבון אבל הכתיבה בסגנון זה נראית להכעיסניקית ?
איננו אתיאסטים
כמאמין באיזשהוא צורה בבורא יחיד הייתי יותר נזהר בכבודו .

אני לא מנסה להכעיס אף אחד. אני כועס בעצמי. והפורום הזה הוא הזדמנות ראשונה שיש לי לכתוב את הדברים כמו שאני רוצה, בלי הגבלות. היות שלאורך שנים הגבלתי את עצמי בצורות החשיבה האלה כמו שאתה מציע מפאת הכבוד ולא שמתי את השאלות על השולחן, הגעתי לאן שהגעתי. יכול להיות שכשאתקדם בתהליך הסגנון קצת יירגע. בינתיים אם זה מפריע לך אני יכול רק להצטער, אבל אין לי כוונה לשנות את הסגנון שלי. הוא מועיל לי לצורך הדיון והבירור, ואני בטוח שהכוח העליון יוכל להתמודד עם זה

גוני היקר, כולנו יודעים שאין פתרון לשאלת הסבל בעולם.


אבל מצד שני, יש הרבה מאד אנשים שבאופן אישי כן מצליחים לפתור אותה. הם במובן מסוים מבינים למה הם סובלים/סבלו (בחיים הפרטיים שלהם ) וזה מה שאתה רואה בפורום..


היעד הזה הוא מאד שאפתני, וברור שלא כולם מגיעים אליו (וגם אלו שמגיעים אליו, לא בהכרח סבלו ייסורי איוב ברוך ה'..)


אבל אפשר להציב יעד הרבה יותר צנוע. יעד שמשמעותו - הבנה שיש משמעות לסבל הנוכחי שלי, גם אם אני בשום אופן לא מצליח להבין אותה או בכלל להצליח לדמיין אותה, וגם אם אני חושב שבטוח שהיה אפשר להשיג את המשמעות הזו בדרכים אחרות, פשוטות יותר ופחות כואבות.


יש כל מיני כיוונים שיכולים לסייע ליעד הזה. אפשר להתמקד בטוב שקיים. אפשר גם לחשוב כמה העולם גדול וכמה אנחנו קטנים (אלו אמרות שמקובלות על האתיאיסט הגדול ביותר, אני חושב)


(לפני כחודשיים פנה אלי נער שחלה בסרטן בגיל 15.. זה בדיוק מה שהיה לי לענות לו. האם זה משכנע? אינני יודע. אולי למי שסובל באמת זה לא עוזר בכלל. ברוך ה', באופן אישי, אף פעם לא הגעתי לנקודות כאלו, אז אני לא יכול לספר מנסיוני כמו שנדרש כאן בפורום..)