גוני היקר,
לא יצא לי להיכנס לשרשור שלך כבר בערך חודש.
הספקת הרבה...


תקשיב, אני מצדיע לך!
על הכנות
על חוסר הפשרנות
ובעיקר על האומץ לנסות לשנות - כשהציעו לך דרך, ישבת וחפרת.
הכי קל היה להיכנס לקונכיה שלך ולשלוף את הקוצים...

אחרי בערך שבוע, התקפי הכעס שלי חזרו לבקר. בקטנה, ביני לבין עצמי, אבל הם כאן כדי להישאר. גיליתי שזה קורה לי הרבה פעמים אחרי שאני מציץ בפוסטים שכתבתי בזמן התפרצויות כאלה, או בתגובות שהרגיזו אותי בזמנו ועכשיו מדליקות מחדש את הכעס. מילא. ננוח כבר בקבר, אם הכוח העליון לא ימצא דרכים חדשות לשחק בי גם אז

גוני... חתימה יפהפיה! 

מציין בעוד שעה בערך 288 שעות מאז הפעם האחרונה שהוצאתי זרע לבטלה. אומר תודה על כל הזמן שהעברתי. לא נקי על פי גדרי התכנית, אבל שמח על כל יום כזה. יש שינוי בהערכה העצמית שלי, כך לפחות אני מרגיש.
בשבת נהיה מחוץ לבית במקום שעלול להצית אצלי כעס ורוגז. מבקש כרגע לוותר על זה לפחות עד מוצאי שבת, ושהכוח העליון יסדיר את העניינים כך שלא אתרגז לא אפגע בעצמי ולא אפגע באחרים. נראה אם הוא באמת יעשה משהו מועיל בנידון.
שבת שלום

אחרי שבועיים בדיוק נפלתי.
שבוע טוב

:'( :'( :'( :'( :'( :'( :'(

וואו, גוני, שבועיים?!?!?!
אני הייתי עושה סעודת הודיה על הסיום.
איזה כיף לך לסכם תקופה טובה.
ובעזרת ה', מחיל אל חיל.
אוהב באמת (וקצת מקנא..  )
[/size]
:D :D :D :D :D :D :D :D

חלק לא מבוטל בהתקפי הזעם הפנימיים שלי שקורים לי בעיקר כשאני לבד או בדרך מפה לשם, קשורים בסיטואציה לא אמיתית, הקשורה באבא שלי.
הוא רצה פעם לשלוח אותי ללמוד מחוץ לבית, כי לדעתו לא הייתי מספיק מעורה בחיים החברתיים. לי זה נשמע בלתי נסבל, הרעיון שאצטרך לצאת מהבית ולאבד את הפרטיות שלי. בניגוד למנהגי איתו עמדתי על הרגליים האחוריות, ולמרות כל מה שהוא ניסה סירבתי. בסופו של דבר הוא ויתר, לא לפני שניסה להתנות את ההסכמה שלו בכך שאלך לטיפול פסיכולוגי, אחרי שסירבתי להשתתף בשבת מיוחדת לתלמידי  השנה הבאה באותו מוסד, צעג שביטא סופית שאני לא הולך לשם. הסכמתי בלית ברירה, אבל אז הפסקתי לדבר איתו ליום או יומיים, והוא כאילו ויתר. למעשה, הצטרכתי לשוחח עם היועצת בבבית הספר שלמדתי בו אז, רק כדי שהוא יהיה רגוע שאני נורמלי. שיתפתי פעולה, אם כעסתי על זה בדיעבד, אבל צריך לוותר על משהו במאבקים. אז השתדלתי שייראה כאילו כן אני מספיק חברותי, העיקר שיהיה מרוצה. קצת משפיל, כשחושבים על זה.
הדמיונות שלי מתעופפים לתסריט אחר - אני נכנע והולך ללמוד שם, בתנאי שאחרי התנסות של כמה שבועות אוכל להחליט אם אני עוזב או לא. כשמגיע המועד אני מבקש לממש את הזכות שלי ולצאת משם, אבל אז הוא מגיע לישיבה עם הצוות החינוכי, וכולם מנסים להסביר לי למה אני לא צודק בצעד הזה, מגמדים, מקטינים, הכל בחיוך ובנועם הליכות שמחפה על נעיצת סכין בגב ועל הסירוב שלהם לאפשר לי לחזור וללמוד איפה  שאני רוצה, בלי לאבד את הפרטיות ואת החיים הקודמים שלי ובלי להזיז אותי על לוח המשחקים שלהם ולנסות להנדס אותי מחדש לפי מה שנראה לו. לסמוך עליי שאני יודע מה טוב לי ולאפשר לי לבחור.
התגובות שלי בראש לצעד הזה נעות בין התפרצות אלימה כלפי אנשי הסגל, איומים בהתאבדות, איחולים לאבא שלי שימות, ניתוק מגע ממנו ומשאר העולם, שביתת רעב, וכן על זו הדרך. בסוף כמובן הוא נאלץ להחזיר אותי הביתה, אבל היחסים כבר לא חוזרים למצבם הטוב כי אין לי יותר אמון בו או בכוונות שלו כלפיי.


כל זה כמובן לא קרה במציאות, מה שלא מפריע לי להתענג על הזעם המתפרץ שוב ושוב ושוב, כי זה כנראה יושב על תחושה שלי שהוא לא היה מוכן לקבל אותי כמו שאני. אבא שלי נפטר לפני כמה שנים, ורק לאחרונה זה החריף כל המודעות והכעס, על הביקורת, השיפוטיות והניסיונות שלו להנדס אותי כפי שהוא הבין שיהיה לי יותר טוב, בלי לקבל אותי כמו שאני. 


לפני כמה ימים חל יום השנה לפטירתו. בתחילת היום כתבתי לחבר שהיום אני מוכן לנסות ולסלוח לו. אבל רק לאותו יום. עלינו לקבר שלו, ואמרנו את הפרקים שאומרים במצב כזה. בסוף יש תחינה שכוללת את המילים "ותכפר לו על כל עוונותיו, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". באותו רגע שאמרתי את זה הרגשתי פתאום מפויס ורגוע, פטרתי אותו מהצורך שלי להמשיך במריבה על כל מה שהוא עשה/לא עשה כמו שצריך ושלחתי אותו לנוח. לא יודע איך זה יהיה מחר, בעוד כמה שבועות או שנה, והאמת שכשכתבתי את הסיפור פה למעלה קצת התחיל הכעס שוב לבעבע בפנים. אבל אני בהחלט אומר תודה על כמה ימים של שלווה ורוגע פנימיים. זו היתה מתנה נעימה מאוד

ממליץ לך לעשות צעד ארבע מעמיק על זה.
זה יביא את השחרור המיוחל אני בטוח.

תודה רבה גוני על נשיתוף. מאוד הזדהיתי.


אני מרגיש את הרגשות הללו שאבא שלי מנסה להנדס אותי. אני כמו בובה "כספונחת" שכל פעם שבא לו נחת הוא לוחץ לי על כמה כפתורים ואני אמור לספק לו גאווה!!
האמת, בשנות בחרותי זה זרם לא רע. כמויות הנחת שסיפקתי לו היו לי לשכר, הוא תגמל במחמאות והרבה ערך, האליל אותי.
כשלא נוח לי להאשים את עצמי, אני תמיד מקפיד להאשים אותו שהוא הפך אותי לכה תלותי בערך החיצוני של "מה יאמרו"... אתה חושב משמעו אני קיים.


בגיל מסויים התבגרתי, רציתי משהו מסויים והוא חשב שזה עלול לפגוע בשמי הטוב והוא חסם אותי. אסר עלי. אטם אותי. היה פיצוץ. והרגש שלי כלפיו נהרג מההדף.
וכך עד היום אני חולה ברגש כלפיו. לא יכול לשתף החולשה. לא יכול לחשוף אליו שאני מרגיש.
שאר הקשר שלי איתו לא פגוע. רק הרגשות והמקומות בהם הוא רוצה לשלוט עלי.


עשיתי עליו (על עצמי לגביו) צעד 4. זה מאוד שחרר. רוב הכעס עליו הומר ברחמים. הרגש עדיין חסום... אני מניח שיהיה הרבה אקשן בצעדים 8-9.


אסירות תודה שהתכנית נותנת לנו תקווה לגישה חדשה. יותר בריאה. יותר שלווה. אם בזה הרגע אני רגוע, אז היה שווה כל ההתאמצות של החודשים האחרונים.


תודה רבה על השיתופים שלך. בבקשה תמשיך.
ואגב אני מאוד מעריך שאתה משתף גם כשהולך לך טוב. לפעמים בראש שלנו אנחנו מכניסים את עצמנו לפוזה של אלו שקשה להם ואז אנחנו מתמכרים לדמות ולא רוצים לנפץ את הרחמים העצמיים וההתמסכנות. ואני רואה הרבה אומץ בזה שאתה משתף גם כשקורים לך דברים טובים.


אוהב
הושיעה

זמן רב מאוד שלא כתבתי כאן.
בין לבין נפלתי כמה פעמים, ציינתי יום הולדת, וערכתי לעצמי סיכום קצר לרגל המאורע.
אני שמח לציין שמאז הפוסט הקודם שהעליתי כאן השלווה הברוכה שאפפה אותי נשמרת, ואין בכלל התקפי כעס, לפחות לא מהסוג ששיתק אותי ולא אפשר תפקוד נורמלי. נפילות יש ל ימין ועל שמאל, אבל הן לא מכניסות אותי לדיכאון או לייאוש. קצת בניגוד למה שהבנתי ממה שקראתי כאן וממה שאמרו לי, אני מתחיל להאמין שיש לי אפשרות לבחור להגיב בצורה שונה מהכניסה למצב אוטומטי. אני בכוונה לא נכנס להגדרות רגשיות ורגשניות שרק מכניסות אותי לסחרור רגשי (בובה על חוט, צעצוע וכן הלאה), כי זה סתם מכניס את המערכת לפול גז בניוטרל ולא מביא לשום מקום. את כעסיי כלפי הכח העליון אני שלחתי לחופשת התרעננות קצרה. אמרתי להם שאני לא מפטר אותם חלילה, רק כרגע הם לא מתאימים לי. תבואו בפעם אחרת כשבאמת אצטרך אתכם. לי ולהם ברור שזה בלוף, אבל בינתיים זה מחזיק מעמד יפה ומלמעלה כנראה לא נותנים להם להפריע לי. אני מאוד מקווה שיום אחד לא אחשוב שסתם מתעללים בי מלמעלה, וסיכום מצבי לקראת יום ההולדת מעיד שהמאזן חיובי עד מאוד. יש בת זוג מיוחדת, יש ילדים שכיף לגלות שהם קשורים אליי, יש  משפחה, יש בית, יש עבודה, יש לימודים לא רעים בכלל, יש חברים ששמחים לעזור כאן ובכללי. יש גם הרבה צרות בעיות קשיים ואתגרים, אבל בימים אופטימיים אלה אני מאמין שיסייעו בידי לצלוח אותם, לאו דווקא מתוך רצון לראות אותי קורס ולמחוא על כך כפיים. אני לא יודע איך התחושה הזאת תתמיד ומתי חלילה היא תפסיק. אבל אני אומר תודה על כל רגע שזה כך. בעיקר מקוה שאוכל לבחור בהתנהגות שונה ביחס לילדים שלי, ולא להגיב אוטומטית באותו סגנון בעייתי בעיניי שראיתי אצל ההורים. מאוד מקווה שיתנו לי לבחור בכיוון אחר, רגוע יותר, בדומה למה שראיתי בפוסט של אסירותודה לא מזמן.
אופטימי, כאמור. מקווה שמחר יהיה נקי ומוכן לוותר כבר מעכשיו על התאוות והכעסים, לפחות עד לשעה זו בעוד 24 שעות, תמורת היכולת להתרכז בעבודה ולהשיג דברים טובים ויצירתיים, ולהספיק את המטלות שלי בלימודים בהצלחה וביצירתיות, ואם אפשר - גם בהנאה שמופקת מעמל בריא וטוב, קתצת כמו מאמץ באימוני כושר גופני. רשימת קניות לא מופרכת מדי, לדעתי. ליל מנוחה

יפהפה גוני. משמח. ומזל טוב.

דרך אגב, הענין שדיברתי איתך עליו הגיע לשלוותו. תודה על מילים חמות, חשיבה אופטימית, ובעיקר ההתעניינות היזומה אחרי כמה ימים.
זה היה מחמם לב.

הי גוני

מדהים לזכות בשקט מהזעם
לי גם יש התקפי זעם עדיין לא ביררתי מאין הם באים אבל אני רואה שזה עובר לילדי בירושה
זה גם משהו שאני צריך לעבוד עליו

לקרוא את הפוסט שלך נתן לי תקווה שזה אפשרי

חמישה דברים שרציתי לומר עליהם תודה
א. אשתי, הסלבנות שלה ויכולת הקבלה שלה, והאופן שהיא יודעת לצקת בי ביטחון בעצמי
ב. העובדה שעד היום היו לי תמיד בוסים טובים והגונים שהיה נחמד לעבוד איתם
ג. כוחות הנפש המיוחדים שניתנו לי ומהווים סוג של פיצוי על החולשות שקיבלתי
ד. אנשים טובים וכיפיים שיצא לי לפגוש לאורך הדרך, ללמוד מהם ולראות דמות חיובית של עצמי משתקפת מההערכה שלהם כלפיי
ה. הילדים שלי. משהו באמת מיוחד שבשטף האירועים אני לא מספיק לעצור ולהתפעל מספיק.

זהו לבינתיים. מקווה להוסיף לרשימה הזאת בהמשך

מצטרף (חוץ מסעיף ב, בהנחה שהמפקד שהיה לי בצבא גם נקרא בוס).